כואבת ומרתקת: האמת של "מנאייכ" על החברה הישראלית
הסדרה שחושפת מה קורה לחושפי שחיתויות ממשיכה את תו התקן האיכותי של כאן, והמבקר שלנו כל כך עף על פתיחה העונה החדשה עד שהוא השווה יצירה בכיכובו של שלום אסייג ל"הסמויה". אנחנו אולי חושבים שהוא השתגע, אבל תקשיבו לו רגע, כי יש לו נקודה
אחת התופעות המבורכות של הטלוויזיה בישראל בשנים האחרונות היא עלייתו של "כאן", או תאגיד השידור הישראלי. על חורבותיה של רשות השידור הוותיקה, על הישגיה ובעיותיה, קם גוף מוצלח: כזה שמצליח לייצר יצירה איכותית ברמה הגבוהה ביותר, וגם להישאר רלוונטי ולמשוך קהל (גם אם לא בדרכים המקובלות). והדבר שאולי הכי מעיד על המגמה הזו היא "מנאייכ", סדרה שונה יחסית בנוף, שהצליחה מאוד בעונה הראשונה – ועלתה אמש לעונה שנייה בכאן 11.
חוויית הצפייה נותרה כשהיתה: "מנאייכ" לא עוזבת אותך. כמו כל סרט או סדרה טובה באמת, היא נשארת עליך גם הרבה אחרי שהפרק הסתיים והמסך נכבה. עוצרת נשימה במקרים רבים, בוודאי גם מעלה שאלות. השילוב בין הכתיבה הנהדרת של רועי עידן לבין הבימוי המוקפד וצוות השחקנים הנפלא (שעוד נדבר עליו) מייצר תוצאה שעומדת בכל סטנדרט, גם של סדרות ממקומות ומחוזות אחרים. במובן הזה, להבדיל (ואולי לא), היא בעיניי גרסה ישראלית מאוד של "הסמויה". כן, נתליתי באילנות גבוהים, אבל הרשו לי להסביר.
סוד קסמה של "הסמויה" בעיניי היא היכולת לייצר דמויות עגולות ולא שטחיות. עם כל דמות בסדרה הגדולה של דייויד סיימון (אולי הטובה ביותר שנעשתה בסוגה שלה) אפשר, במידה כלשהי, להזדהות. זה נכון גם לאחרון העבריינים (לא סתם עומאר ליטל נחשב לדמות האהובה ביותר על ידי צופי הסדרה), וגם לשוטרים – מי שאמורים להיות הבחורים הטובים בעסק. יש צדק אצל הפושעים ורוע אצל מי שאמור לתפוס אותם. כמו אצל כל בני האדם.
וגם ב"מנאייכ" אנחנו נחשפים לאותו המצב: איזי בכר, גיבור הסדרה (בגילומו המבריק של שלום אסייג) הוא בהחלט הדמות שאיתה כל אחד מזדהה, אבל גם הוא לא נטול פגמים (ראה הרומן שלו מחוץ לנישואים בעונה הראשונה). ומצד שני, דווקא אצל גורמי אכיפת החוק – מי שבעולם החיצוני כולנו אמורים להיות בעדם, מתגלים לפעמים אינטרסים זרים, לעתים גם רוע של ממש. הכל מורכב והכל יחסי. כמו בחיים.
וזה השורש של "מנאייכ": דווקא בתקופה שבה שאלת היחס לגורמי אכיפת החוק הפך, כמו כל דבר בעולם, לשאלה פוליטית (וספציפית לספיח לדיון המטרחן מכולם – "נתניהו כן או לא", שבקרוב חוזר אלינו בעונה חמישית), היא מעלה על נס את הטלת הספק – מה שהיה אמור להיות קונצנזוס. כולנו אמורים להטיל ספק בסמכות, גם אם אנחנו בעדה. להסתכל על הצדדים השליליים של המערכת, גם אם היא בצד הנכון שלנו. לראות פגמים גם אצל שומרי הסף, כי אחרת כולנו נשארים חשופים.
הסיפור המרכזי של הסדרה הזו היא הסיפור הטראגי של חושפי השחיתויות. מה קורה למי שמעז להיפרע מהמערכת שהוא בא ממנה, לצאת מתוך ציפוף השורות ולהגיד את האמת. כולנו היינו רוצים לחשוב שבמצבים בלתי מוסריים, אנחנו נהיה אלה שנרים את הדגל, שנזעק כשיש עוול. האמת הכואבת היא שהחברה הישראלית, ובתוכה גם המערכות הרגישות ביותר, לא מתגמלות את מי שמעז לחשוף את הכשלים. זה הסיפור של איזי בכר, זה הסיפור של טל בן הרוש, זה הסיפור של כל מי שהעז להתלונן נגד גורמים בעלי כוח במדינה שלנו בשנים האחרונות.
מעבר למטען האידיאולוגי שאפשר לזהות בנקל (כולל פרשיית השחיתות שמרחפת ברקע), בסופו של דבר יש כאן מוצר שאפשר ליהנות ממנו – גם בלי קשר לשאלות הגדולות. "מנאייכ" היא קודם כל סדרה מרתקת, ורק אחר כך פמפלט שאפשר להלביש אליו את הדעות שבאת איתן מהבית.
ברמת העלילה, העונה השנייה נמשכת מהמקום שבו עונה 1 נפסקה: לאחר שנמצאה גופתו של רוסלן מנחמוב, כל השדים קמים מן העבר – ומטילים את צילם על כל המעורבים, כולל השוטרת טל בן הרוש, ברק הראל שהיה מעורב בפרשה עד צוואר, ואפילו איזי בכר שכבר חשב להשיט את היאכטה שלו בשקט. הסיטואציה מתערערת עוד יותר כשהמערכת צריכה להתעסק גם בחקירת פרשיית שחיתות של ראש הממשלה, מה שמעלה את שאלת ריכוז המאמץ של מערכת אכיפת החוק (כמובן, עם משל אקטואלי ברור).
מעל כולם, עומד שלום אסייג – שממשיך את המסע המרתק שלו דרך הסדרה. מי שגדל על במות הסטנדאפ, הפך לפורץ דרך בתחום ועם השנים לחלק מהמיינסטרים הקומי, פורץ את גבולות הצחוק עם תפקיד דרמטי מושלם. מעל הכל, אתה פשוט מאמין לו, ונראה שהוא מביא לא מעט מהאופי שלו אל המשחק ואל דמות המפתח של איזי בכר במסעו אל הצדק.
והוא לא היחיד – יחד איתו מופיעים גם עמוס תמם (בתור ברק הראל, השוטר המושחת והמתעתע), לירז חממי (בתור טל בן הרוש – הקראש הטלוויזיוני החדש שלי, נעים להכיר), ישי גולן שממשיך להרשים ואפילו קובי "סאבלימינל" שמעוני שמפתיע לטובה בביצועים כשחקן, למרות חוסר הניסיון בתחום. כל אלה מייצרים לא רק סדרה שיש לה מסר, אלא גם מוצר איכותי וראוי – גם, ואולי בעיקר, על רקע התחליף הזול והאבסורדי שמציעות מהדורות החדשות.