לא משה קצב ולא אר. קלי: לא קוראים ספרים של אנסים מורשעים
בארצות הברית הצליחו להשתיק את אחד הזמרים הפופולריים ביותר בזירת האר'אנ'בי עוד לפני הרשעתו בניצול מיני וסחר בבני אדם. האם יש סיכוי שבישראל נצליח לעמוד בסולידריות עם נפגעות האונס של נשיא המדינה לשעבר שהחליט להוציא ספר? תגידו את זה בקול ברור: #אין_מצב_לקרוא_קצב
אני ילידת שנות התשעים. אחד הסרטים שהכי אהבתי כילדה היה "ספייס ג'אם". היו לי מדבקות של השיקאגו בולז על החלון במשך שנים בעקבות הסרט הזה. הלכתי לשחק כדורסל בליגת הנערות המקומית. בהיותי אוהבת "ספייס ג'אם" גדולה, השיר "I Believe I Can Fly" היה אחד השירים האהובים עלי. בכל פעם כשהיה עולה ברדיו הייתי מגבירה עד הסוף ושרה בקולי קולות. ואז התברר שאר. קלי, יוצר השיר, לא רק מאמין שהוא יכול לעוף, הוא האמין גם שזה סבבה לשכב עם קטינות, לצלם אותן מבצעות בו אקטים מיניים, לכלוא אותן בביתו ולהנציח את עצמו משתין עליהן. כן, מה שקראתם/ן. מאוד גרפי, אני יודעת. אתן מוזמנות ומוזמנים לקרוא בכל מקום על המעשים שלו או לראות את הסרט הדוקומנטרי "לשרוד את אר קלי". מזהירה מראש שזו צפייה מאוד קשה.
הספר של קצב הוא הזדמנות לכולנו לתמוך בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. זו הזדמנות עבורנו להיות בני ובנות ברית למלחמה בתרבות האונס. איך? פשוט אומרים לא – לא לקניית ספרים של אנסים, לא לשמיעת מוזיקה של סוחרי נשים, פשוט לא
זה לקח זמן ורק בשנה שעברה הורשע קלי בבית המשפט בניצול מיני וסחר בנשים. בעתיד הקרוב מאוד הוא יקבל את גזר דינו. אבל ברגע שנחשפתי למעשים של פושע המין הזה הבנתי שאני צריכה להוציא מהראש שלי את השיר שכל כך אהבתי. זיכרון הילדות המתוק שלי והפסקול שליווה אותו – עכשיו מלוכלך. מאז שהפרשה התפוצצה, אני מעבירה את התחנה ברדיו ברגע שאני שומעת את השיר, אם כי אני חייבת להודות שרוב תחנות הרדיו עשו לי חיים קלים כאשר לקחו חלק במחאת "השתיקו את אר. קלי" (#MuteRKelly) שקראה להפסיק להשמיע את שיריו.
אז למה בעצם אני עושה את זה? למה להעביר תחנה? למה אני לא יכולה לתת לזיכרון הילדות שלי להישאר כמו שהוא למרות המעשים של יוצר השיר? כי אם אני ממשיכה להקשיב לשיר, אני אומרת לעצמי שהשיר יותר חשוב מהנפגעות. אני יודעת שזו עמדה רדיקלית ושלא כולם/ן מסכימים איתה, אבל גם למתנגדות ולמתנגדים הגדולים אני קוראת רגע לשים את עצמם בנעליים של הנפגעות. אר.קלי היה אחד מהאנשים הכי חזקים במוזיקת האר'אנ'בי האמריקאית, המוזיקה שלו הייתה מושמעת בכל מקום, כל הזמן. בכל פעם ששיר שלו מתנגן – הוא לא רק מתעשר אלא מעמדו מתחזק. בזכות מעמדו החזק וכספו הרב הוא הצליח לפגוע בכל כך הרבה נשים (או שמא יש לומר ילדות) לאורך שנים רבות.
תחשבו על זה – בכל פעם שברדיו מתנגן השיר שלו, נכנס לו עוד כסף לקופה, כסף איתו הוא יכול לשלם לנפגעות כדי שלא יתלוננו נגדו (תראו את הדוקו ותבינו). עכשיו תחשבו על מה האיש הזה עושה עם הכסף ותגידו לעצמכם/ן – האם זיכרון הילדות שלי שווה את זה שהוא יוכל להמשיך לפגוע בנשים צעירות? האם שווה לי להגביר גבוה את הרדיו, אם התוצאה של זה היא עורכי דין טובים שיעזרו לו להתחמק מאימת הדין? וזה בלי בכלל להזכיר את הקושי של נפגעת לשמוע את הקול של האנס שלה בוקע בקולי קולות מרמקול רנדומלי. לדעתי אין כאן שאלה. שום דבר לא שווה את זה, לא משנה כמה השיר או הזיכרון טוב. כל עוד זה מתחזק את מעמדו וכוחו של הפוגע וכל עוד זה עלול לפגוע שוב בנפגעות – אין מצב שאני אמשיך להקשיב למוזיקה שלו.
ואיך זה קשור אלינו כאן ועכשיו בישראל? אם הצלחתם/ן איכשהו לפספס, לאחרונה הנשיא לשעבר שלנו, הלוא הוא האנס המורשע משה קצב – הוציא ספר. משה קצב מקדם את הספר שלו כאילו לא יצא לפני רגע מהכלא אחרי שניצל את תפקידו כדי לאנוס נשים ולפגוע בהן מינית. משה קצב השתמש בתפקידו הרם וכוחו כדי לפגוע בנשים. שלא תטעו – גם גברים בלי כוח יכולים לפגוע בנשים, אבל הכסף והכוח מקל עליהם, בזה אין ספק.
הספר של קצב הוא הזדמנות לכולנו לתמוך בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. זו הזדמנות עבורנו להיות בני ובנות ברית למלחמה בתרבות האונס. איך? פשוט אומרים לא – לא לקניית ספרים של אנסים, לא לשמיעת מוזיקה של סוחרי נשים, פשוט לא. אם באמריקה אמרו "השתיקו את אר. קלי" בואו נאמר כולנו בקול ברור "אין מצב לקרוא קצב". כי לא משנה כמה מתחשק לנו לדעת מה יש לאיש הזה להגיד, כמה זה מפתה וצהוב לקרוא – זה פשוט לא שווה את הפגיעה המחודשת בנפגעות. נקודת בונוס למי שתהה – גם משה קצב השתחרר בשחרור מוקדם, למרות שמעולם לא התנצל או הודה במעשים שלו. הרי כבר אמרנו שמשתלם לאנוס כאן, לא? אז אם החוק לא יעשה את שלו, לפחות נעשה את זה אנחנו, אומרות בקול ברור: #איןמצבלקרואקצב