בישראל נועה קירל היא אלילת פופ. בכאן 11 היא ילדה קטנה

אחרי יותר מעשור, תאגיד השידור הישראלי לקח סיכון. בפעם הראשונה מזה עשור, אז הפכה המועמדות, לטוב ולרע, לפרס בתוכנית ריאליטי – מה שאומר ששלחנו למשימה שורה לא קצרה של אמנים בתחילת דרכם – ישראל שולחת לאירוויזיון את נועה קירל: כוכבת פופ ישראלית ברמ"ח איבריה ואמנית מגובשת לגמרי. זה אולי דבר קצת מצחיק לכתוב על מישהי בת 21, אבל היא בת 21 עם שורה של להיטי רדיו אדירים ורקורד כוכבות בסדרות, סרטים ואפילו במערכת יחסים אחת מתוקשרת.

בנקודה הזו בדיוק, פוגש אותה הסרט הדוקומנטרי "נועה קירל בדרך לאירוויזיון", ששודר אמש (רביעי, 8.3) בתאגיד השידור הישראלי. כוכבת שיש לה המון מה להרוויח מהופעה באירוויזיון, אבל גם המון מה להפסיד. באותה מידה שניצחון יכול להכניס אותה להר ראשמור של הפופ הישראלי (יחד עם יזהר כהן, "חלב ודבש", דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי), הפסד – או חלילה תבוסה – עלולים גם לפגוע בה תדמיתית. דילמה לא קלה, שכבר זמן רב שלא התמודדו איתה אמנים מישראל (וגם לא ממדינות אחרות – מתי בפעם האחרונה ראיתם כוכבת אמיתית מייצגת את המדינה שלה באירוויזיון?).

>> ל-Noa Kirel אין סיכוי באירוויזיון. לנועה קירל יש ועוד איך
>> זה לא ציפינו: מלחמת גרסאות בין נועה קירל לדובר צה"ל זה דבר אמיתי שקרה במציאות
>> רגע, עוד שניה נדבר על הדוקו. איך השיר עצמו?

זו נקודה מאוד מעניינת לפגוש בה את קירל, אבל למרבה הצער זה לא באמת סרט עליה. כלומר, השם שלה מופיע בשם של הסרט, אבל הסיפור של קירל עצמו לא מספיק ליוצרים שלו (או שהם לא קיבלו גישה עמוקה מספיק) – ולכן הם היו חייבים להוסיף, כמנהגנו בקודש, את ההורים שלה. אז כן, ברוכים הבאים לתרבות הישראלית – דודה בגודל מדינה שעדיין שואלת דוגמניות מתי הן מתחתנות כבר, זו שעדיין קוראת לחיילים "ילדים" או להבדיל מכנה "ילד" שחקן כדורגל בן 22 עם חוזה של מיליונים עם קבוצת פרמייר ליג.

וכך במקום לספר את הסיפור של זמרת שמגיעה לפסגה חדשה בקריירה שלה, אנחנו שוב מספרים סיפור של ילדה. ההפקה של נועה קירל אולי נראית כמו אמריקה, אבל אנחנו עדיין נמצאים בתוך החוויה הישראלית הקלאסית – אתה קודם כל הבן של ההורים שלך, ורק אחר כך (אם אתה מצליח מספיק) אתה חי בזכות עצמך. וכך נדמה שעל כל משפט של קירל לבדה, הופיעו מיד שני משפטים של ההורים, או של הורה עסקי כזה או אחר: רוברטו, או של מנהל ההפקה.

כי מה שמבאס באמת, זה שהמסגור הזה עושה עוול לקירל עצמה. קירל, כפי שמתואר לא מעט בסרט, בהחלט שווה את הכבוד הזה בזכות עצמה – בתור מישהי ששברה תקרות זכוכית, שבנתה לעצמה קריירה נהדרת במו ידיה, שהצליחה בזכות הכישרון והיכולות שלה. היא בהחלט יכולה לעמוד לגמרי לבד ולהביא את החוויה שלה, כפי שעשתה ברגע האנושי הכי טוב בסרט – הרגע שבו היא פותחת בגילוי לב את חוסר הביטחון של כוכבת הפופ הכי גדולה בישראל, את הקול שאפילו אצל ה"פנתרה" אומר שהיא לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, לא מספיק יפה. זה היה רגע מקסים, שעוד יותר הוכיח למה אפשר היה לתת לקירל את המושכות בלי כל ה"מסביב". אם היינו רוצים לראות סרט על המעטפת של נועה קירל, אפשר היה לעשות אותו בנפרד. בשלב הזה היה אפשר לתת לקירל סוף סוף לזרוח, בלי סיוע חיצוני.

אה, ברור שככה נראית מישהי שצריכה שההורים שלה ידברו במקומה. נועה קירל (צילום: הראל שגיא)

אבל הסאבטקסט של הסרט הוא ברור: הסצנה שבה קירל נוסעת אל הרחבה בפארק הירקון, רגע לפני שתעיף שם את התקרה עם הופעה בלתי נשכחת, והשומר בכניסה לא מזהה אותה – היא הסמל המובהק לסימון גבולות הגזרה של הכוכבות הישראלית. הרבה דברים אמנים השתנו בשנים האחרונות עם כוכבי הפופ שלנו (בראשם סטטיק ובן אל), אבל בסופו של דבר אנחנו מעדיפים את הכוכבים שלנו מחוברים לקרקע. אין כאן מקום לכוכבים שיודעים שהם כוכבים. התרבות הישראלית היא עדיין הרבה יותר עידן עמדי פינת אריק איינשטיין – אנשים שאוהבים את הבית ומחוברים למשפחה, ילדים טובים ולצנועים שמסתפקים במועט. זה נחמד, אבל לא בדיוק החומרים שמהם עשויה תרבות פופ בכל העולם.

כי קירל היא לא צנועה. היא כוכבת, שיודעת שהיא כוכבת כבר מגיל צעיר. מי שכבר בגיל 14 לא חששה לענטז בקליפים (למרות ההתחסדות המשוגעת מצד כל העולם בערך), מי שלקחה על עצמה שני אתגרי ענק כמו פארק הירקון והאירוויזיון בלי לחשוש. אחת ששרה שהיא "פנתרה", למדינה שעדיין מחפשת חתולה קטנה לשים בבית.

הסרט אמנם בצד שלה, אבל הוא גם שם סביבה את הגדרות ההכרחיות להצלחה בישראל. אתה טוב, אתה מוכשר, אבל אל תפרוץ לנו את המטריקס יותר מדי. אל תחשוב שזה עליך. ניצחון באירוויזיון לנועה קירל יכול להיות לא רק  זכייה היסטורית שתשמח את המדינה (ואולי גם תתן לנו לרגע נושא לשיחה שהוא לא הועדה למינוי שופטים), הוא יכול להיות הרגע שבו תקרת הזכוכית הזו תישבר. אז בהצלחה בליברפול. לעולם לא תצעדי לבד.