ניב גלבוע מצוין במה שהוא עושה, אבל זה לא ביקורת מסעדות

בימים האחרונים מבקר היוטיוב ניב גלבוע נמצא בעין הסערה. גם אם לא הייתם יודעים את הסיפור, אתם יכולים לנחש – המבקר המריר פרסם על מסעדת "המחבוא של אדי" מאילת (תחת הקליקבייט "המסעדה שגרמה לי לירוק את האוכל"), אך הפעם המסעדן הפגוע – ויש לומר, בצדק – החליט להגיב. בסרטון בן כשתי דקות ענה אשלי, הבן של אדי מהמחבוא, באופן ישיר ומכבד למבקר שקטל אותו. "לתת כותרת כזו לסרטון שלך, זו לא ביקורת", אמר. "זה צהוב ובעיקר מעליב".

זו בהחלט לא פעם ראשונה שניב גלבוע מקבל תגובת נגד על ביקורת שלו, בין אם ממסעדנים, מגולשים או מעיתונאים אחרים. אפשר בביטחון רב לקרוא לו דמות מפלגת. עם מעל למאה אלף מנויים ביוטיוב, מיליון לייקים בטיקטוק וחיקוי בארץ נהדרת, בוודאי שאפשר לקרוא לו ויראלי. לאחרונה הוא גם חזר לרגע לטלוויזיה עם חנה לאסלו ב"המטבח המנצח VIP", אז אפשר לקרוא לו דמות. אבל למה שנקרא לו מבקר מסעדות?

גישתו של ניב גלבוע לביקורת תקועה אי שם בניינטיז, או גרוע מזה, בסרט "רטטוי". הוא עוטה על פניו (או שמא זה מה שהוא) את דמות המבקר הקלישאתי, הציני, זה שמגיע למסעדה ומצפה לקבל שירות "כמו בצרפת". בכלל, לגלבוע יש פטיש למטבח הצרפתי (בריאיון שנערך איתו לפני כחודש במגזין Mako הוא צוטט עם המשפט המתנשא "אני בהחלט זועם כשמגישים לי בתל אביב יין בטמפרטורת החדר, כשהכוונה היא לחדר בצרפת הקרירה"), וסלידה ברורה מכל מה שלא תואם לציפיותיו, מופרכות ככל שיהיו.

ובכלל, צפייה בערוץ הביקורות שלו עשויה לגרום לכם לחשוב שהבן אדם לא אוהב אוכל, ומעדיף במקומו לאכול את הראש למלצרים – אולי המאפיין הכי אחיד בביקורות שלו. לניב יש היסטוריה ארוכה של התעמרות במלצרים אומללים שבסך הכל ניסו לעשות את העבודה שלהם, ועוד מול מצלמה ומבקר שידוע כנודניק בלתי נלאה. הגישה השלילית שהוא מציג עוד עם הגעתו למסעדות היא בעיקר שארית ישנה מאיך אדם חושב שמבקר אמור להתנהג, שחזור של קלישאה שהפכה ללא רלוונטית כבר לפני עשורים, פחות או יותר מאז שהאינטרנט הומצא.

אבל גלבוע, באופן חכם למדי יש להודות, דווקא ידע לנצל היטב את מהפיכת האינטרנט. הוא לקח את קלישאת המבקר הנוזף, והעתיק אותה לעידן הסושיאל. ואכן, רק בסושיאל הוא התחיל לצבור תאוצה ומוניטין – הרי מדובר ב"מבקר אוכל" שעד הסיבוב האינטרנטי הנוכחי, פשוט ביקר ארוחות עסקיות בתכנית "לילה כלכלי" של ערוץ 10, לא בדיוק מוסד שמתעסק בקולינריה, אלא יותר תכנית צרכנות. שם הוא למד את מקצועו, וזה על פי עדותו, זה בהחלט לא מקצוע של מבקר.

באותו ריאיון במאקו, יש רגע שחושף הרבה יותר מהביקורות שלו, את כוונתו האמתית. "הפינה הראשונה הייתה ב'בלאק' ברמת החייל", מסביר גלבוע על ראשית דרכו. "ישבתי שם, כתבתי לי נקודות, אבל השתעממתי מעצמי. למזלי הייתי עם צלם מריר שהדליק אותי, 'איך המלצרית מדברת איתך, מי היא שתשאל אותך אם אתה יודע מה זה מרנג?', ואז הכה בי שזה מה שאני צריך לעשות – להתעמת עם המלצרים, להגיב להם. אז צילמנו, והפינה עלתה ונהייתה הצלחה עצומה. לתוכנית 'לילה כלכלי' היה רייטינג של 5%, ולפינה שלי בה היו 13%. אנשים נכנסו לתוכנית רק בשבילה".

כלומר, גלבוע לא התעניין יותר מדי בלדבר על האוכל, ואפילו לא בלבקר את השירות, שהוא חלק מחוויית האכילה. במקום זה הוא התעסק ב"להתעמת עם המלצרים", ומאוחר יותר, ולנסות למצוא כמה שיותר דרכים להגיד שהאוכל גרוע, שהעיצוב מכוער או כל דבר אחר שיביא יותר רייטינג. את הגישה הזו הוא בהחלט תרגש לערוץ היוטיוב שלו, עם כותרות קליקבייט מרעישות דוגמת "נסיון חיסול במסעדה?", "זו המסעדה הכי גרועה בארץ?" וכמובן "המסעדה הכי גרועה בארץ #2", כי למה להחליף משהו שעובד?

מעבר לזה, יש כוכבית גדולה מאוד סביב יושרו של המבקר המנופח. גישת הביקורת הקלאסית של גלבוע דורשת גם סעיף מסוים שהוא פשוט מתעלם ממנו – אנונימיות, או לכל הפחות, ניסיון לטוס מתחת לרדאר. מבקר מהסוג הזה שואף, עד כמה שניתן, להגיע למסעדה ללא התראה מראש, להזמין אוכל כמו כל לקוח אחר ואם אפשר, שבאף שלב לא ידעו שהוא בא לביקורת. הרי מסעדה שיודעת שמבקר מגיע זה כמו נער ששומע שאמא הולכת להיכנס לחדר – משהו הולך להיזרק מתחת למיטה.

גלבוע מוותר מראש על הסודיות, מתריע למסעדות על הגעתו ומסתובב עם צלם – מאז ומתמיד – כאילו היה שלט שצועק "מבקר חשוב מגיע, נא להתנהג בהתאם". הוא מבקש מהמלצרים להתייחס אליו כאל לקוח מהמניין, תוך כדי שהוא תוקע להם מצלמה בפרצוף. או במילים אחרות – ביקורת אמינה אין כאן, אלא שואו שלם, בדיחה לא מצחיקה שלרוב מגיעה על חשבון המסעדות. כן, גם אם הוא משלם את החשבון. גם ככה אין שום סכום טיפ שיכול לפצות על ההנהגות שלו למלצרים.

להגיד שניב גלבוע מוציא שם רע למבקרי מסעדות תהיה הגזמה, כי הוא לא מבקר מסעדות. הוא קריקטורה. מופע פארודי חסר מודעות לגינוני מבקרים כפי שנקבעו בתודעה הקולקטיבית. וזה לא שלכותב שורות אלו, מבקר אוכל הרחוב של טיים אאוט, יש חותמות מקצועיות יותר מבוססת ממר גלבוע. ממש לא. הגישה שלי לביקורות היא נטו זווית של השמנמן ההדיוט, וכך אני ניגש בכל הביקורות – כלקוח מן המניין. אבל יש לי דבר שלעולם לא יהיה לו – כבוד לאנשים שמכינים ומגישים את האוכל, גם כשהוא גרוע.

לעניות דעתי, הדבר הכי מקצועי שמבקר יכול לעשות זה לבנות אמון. אמון מול הקהל שלו, וגם אמון מול המבוקרים. הראשונים צריכים לדעת שאגיד את דעתי ללא מורא או הנחות, והאחרונים צריכים לדעת שאגיד אותה בכנות ולא במטרה להתסיס, להשפיל או להגזים לשיקולי רייטינג, או במקרה של גלבוע, צפיות. ראוי, לכל הפחות, להיות בו זמנית כן ומכבד – אחרת אין טעם לעסוק במקצוע המשמין והנהדר הזה, בעידן שבו כל אחד מבקר אוכל. אם אין לגלבוע את זה, מה ההבדל בינו לבין טוקבקיסט? יומרנות, ותו לא.

יש לי גם השגות לא קטנות על חוש הטעם המחמיר של גלבוע, הידע הקולינרי האירופוצנטרי שלו, היכולת שלו להבחין בין עיקר ותפל והגישה המתנשאת, אבל כל אלו לא באמת משנים, כי ניב לא באמת מבקר. הוא לא בא לתת תחושה אמתית של חווית אוכל במקור, לצד ביקורת – אלא בא לקטול, להתעמת ולהשיג צפיות. הוא בסך הכל כוכב רשת, יוטיובר בן 54 שצועק כותרות פופוליסטיות כדי להשיג כמה שיותר צפיות – וכך ראוי להתייחס אליו. הוא אמנם מצוין בלהיות ויראלי, אין ספק, אבל למעשה – זה קצת עצוב להבין שזה מה שהוא. ואם יש קורא שחושב שהביקורת שלי על המבקר אכזרית מדי, אולי זה יעזור אם תדמיינו אותו כמלצרית.