ניצחנו. בקושי. עכשיו תנו לקפוץ למזרקות בעיר הזאת

חגיגות הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, מאי 1999 (צילום: AFP\גטי אימג'ס)
חגיגות הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, מאי 1999 (צילום: AFP\גטי אימג'ס)

"לא צריך עכשיו לקפוץ למזרקה ולצעוק 'ניצחנו'", אמר השבוע יאיר לפיד. אצילי מאוד מצדו, אבל אנחנו דווקא ממש צריכים עכשיו לקפוץ למזרקה ולצעוק "ניצחנו". נאבקנו יותר מעשור למען הרגע הזה. זאת המסיבה שלנו ואנחנו נירטב אם מתחשק לנו \\ טור דעה

ואז, רגע לפני הגול, החליטו כולם לצעוק יששששששש. זו צריכה להיות העמדה הרשמית היחידה לגבי הדיון הניטש בימים האחרונים ברשתות לגבי האפשרות שנקפוץ למזרקה בכיכר רבין עם השבעת ממשלת השינוי, אי שם בשבוע הקרוב. תורת הנאחס מלמדת אותנו שאסור באיסור חמור אפילו להעלות על הדעת את האפשרות ובוודאי שלא לדון בה. נקודת המוצא, כפי שיודעים אמני הנאחס המהופך, היא להבהיר שלא ברור כלל על איזו השבעה מדברים ושבכלל לא נראה לנו שתהיה ממשלה. איזו ממשלה? ממשלת לפיד-בנט? אל תצחיקו אותנו.

צודקים כמובן כל מנבאי השחורות החמצמצים משמאל: אין כאן בכלל מה לחגוג. השינוי שתציע ממשלת השינוי יהיה מוגבל למדי כנראה. אבל זה עדיין השינוי הגדול ביותר שחוללנו בימי חיינו

אבל עכשיו כשכבר ניחסו אותנו מותר גם לומר: תנו לקפוץ למזרקות בעיר הזאת. אירוע הפייסבוק "קופצים למזרקה בכיכר רבין אחרי שביבי עוזב" קיים כבר שנים רבות, ונכון לרגעים אלה מתוארך לאמצע ספטמבר (גורמים בכירים בתנועות המחאה מודים שהתאריך לא שונה מאימת הנאחס), אך עצם קיומו מעיד על הכיסופים והכמיהה לרגע הזה של התפרצות השמחה – ובעיקר ההקלה – אחרי יותר מעשור של מאבק, יאוש ופחד.

ההמונים במזרקה בזמן מלחמת המים הגדולה של 2012. כיכר רבין (צילום: ג'ק גואז\AFP\גטי אימג'ס)
ההמונים במזרקה בזמן מלחמת המים הגדולה של 2012. כיכר רבין (צילום: ג'ק גואז\AFP\גטי אימג'ס)

בעיתוי מרהיב, בחרה עיריית תל אביב-יפו לסגור את המזרקה לשיפוצים ממש לפני שבועיים, לטובת העתקתה של הבריכה האקולוגית בכיכר ממיקומה הנוכחי בגלל עבודות הרכבת הקלה. כשפנתה עורכת הדין עדי דובסון אל העירייה בבקשה שתמלא מחדש את הבריכה לטובת החגיגות זה היה משעשע וכולנו צחקנו, אבל אחרי שצחקנו אפשר גם לומר שאת הזכות לקפוץ אל תוך מאגרי מים עירוניים הרווחנו ביושר. עשור של הפגנות ופעילות פוליטית השתלמו. ניצחנו. בקושי. אבל גם אליפות של 0-1 קטן כיף לחגוג.

צודקים כמובן כל מנבאי השחורות החמצמצים משמאל: אין כאן בכלל מה לחגוג. זו תהיה ממשלה ימנית ושמרנית מאוד, בנט וסער הם אידיאולוגים גדולים יותר מנתניהו וליברמן מושחת לא פחות, העבודה ומרצ יתקשו להיות יותר מקישוט ועלה תאנה למדיניות הכיבוש, האפרטהייד וכלכלת המקורביזם הדורסנית. השמאל-מרכז התל אביבי יצטרך לבלוע כל כך הרבה צפרדעים בממשלה הזאת שאפשר יהיה לפתוח ביסטרו פריזאי בכל פינת רחוב. השינוי שתציע ממשלת השינוי יהיה מוגבל למדי כנראה. הכל נכון. זה עדיין השינוי הגדול ביותר שחוללנו בימי חיינו. זאת המסיבה שלנו ואנחנו נירטב אם מתחשק לנו.

בטח שצריך, יאיר, הכי צריך שיש. ראש הממשלה החליפי הנכנס יאיר לפיד (צילום מסך: קשת 12)
בטח שצריך, יאיר, הכי צריך שיש. ראש הממשלה החליפי הנכנס יאיר לפיד (צילום מסך: קשת 12)

"לא צריך עכשיו לקפוץ למזרקה ולצעוק 'ניצחנו'", אמר ראש הממשלה החליפי הנכנס (חמסה!) יאיר לפיד, ואפשר להבין אותו. הוא רוצה להביא שקט. הוא רוצה להרגיע את תומכי נתניהו הנסערים. הוא רוצה להמשיך באותו קו שקול וממלכתי שהביא אותו עד הלום. זה כמובן אצילי מאוד מצדו, אבל זה ממש לא מעניין אותנו. אנחנו, כאן בלב העיר העברית, ממש צריכים עכשיו לקפוץ למזרקה ולצעוק "ניצחנו", לא כדאי לתקוע אצבע בעיניי המפסידים אלא כי באמת ניצחנו וכי באמת היו לנו מעט מאוד הזדמנויות לחגוג.

מחאת בלפור לימדה את השמאל-מרכז להתחבק ולקבל את מי שמוכן לעמוד לצידו. כך אימצנו גם את בוגי יעלון וגם את אלי אבידר, גם את הפרינג' החרדי וגם את מפגיני שייח' ג'ראח, גם את מי שדיברו לא יפה בטלוויזיה וגם את מי שהיה לא נחמד. עכשיו הגיעה השעה ללמוד לשמוח בניצחונותינו, ממש לשמוח, להתקרחן, להשתולל, להשתגע ולחגוג גם אם רון חולדאי ויאיר לפיד מסרבים לשתף איתנו פעולה. גם הם עוד ילמדו. ביום ראשון הקרוב, עם השבעת הממשלה, כולם יהיו מוזמנים למסיבה. כלומר, איזו השבעה ואיזו ממשלה, לא יהיה כלום כי לא היה כלום יא נאחסים.