נתניהו לא הצליח להרדים את המחאה. אבל התקשורת חזרה לנמנם

בשעה 20:30 בערב במוצאי שבת זה כבר היה ברור: הקמפיין של בנימין נתניהו להרדמת המחאה נכשל. השקר של "עצירת החקיקה" (בזמן פגרת הכנסת) והונאת "ההידברות בבית הנשיא" (ללא שקיפות, במחשכים, עם נציגי פורום קהלת וללא נציגי תנועות המחאה) לא בלבל איש ממאות אלפי האזרחים שיוצאים כבר 18 שבועות מביתם בכל סופ"ש כדי להתנגד להפיכה המשטרית.

אנחנו יודעים שדבר לא השתנה. אנחנו יודעים שקואליציית העבריינים של נתניהו לא ויתרה על ניסיון ההפיכה האנטי-דמוקרטי. אנחנו מבינים היטב שמדינת ישראל נמצאת במרחק של שש שעות מדיקטטורה. גם תומכי ההפיכה יודעים זאת ולא חדלו לרגע מהסתה אלימה והפצת שקרים חולניים במטרה לעצור את המחאה. היחידים שלא מבינים, לא יודעים ולא באירוע הם שוכני האולפנים במהדורת החדשות והאקטואליה.

"המחאה בדעיכה", הם אמרו. 220 אלף איש בקפלן-עזריאלי, 6.5.23 (צילום רחפן: אמיר גולדשטיין)

בשבועות האחרונים דעך הסיקור התקשורתי של ניסיון ההפיכה באופן טבעי לכאורה, והיא עברה לרחף ברקע האירועים הקשים של ימי הזיכרון, ההידרדרות הביטחונית והקריסה הכלכלית. כל ילד בכיתה ד' היה יכול למתוח את הקווים בין מאורעות אפריל ובין יכולות הניהול האפסיות של הממשלה העסוקה כולה בניסיון החיסול של הרשות השופטת, אבל למרבה הצער בתקשורת אין ילדים בכיתה ד'.

מה שכן יש בתקשורת זה אנשי מקצוע טובים והגונים שטענו שארגוני ההתנגדות "התאהבו במחאה" (קרן מרציאנו), וגם ש"הציבור במרכז-שמאל מנסה לחסל את מנהיגיו" (נדב אייל, בגלל הביקורת של מובילי המחאה על גנץ ולפיד שמשמרים את בלוף ה"הידברות"), וכמובן ש"נתניהו חלש ולא באירוע" (פרשנים פוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית סובלים מאמנזיה חריפה). נכון לעכשיו הנרטיב התקשורתי המרכזי, בכל הקשור למחאה הגדולה והנחושה ביותר בתולדות המדינה, הוא שמוביליה לוקים בשיכרון כוח בסירובם המוחלט לפשרה על הדמוקרטיה. המנטרה הנפוצה במיינסטרים-מדיה היא שאם צד אחד ינצח כולם יפסידו. בדיחה.

הציבור מבין את מה שהתקשורת מנסה להדחיק. מחאת הדמוקרטיה, 6.5.23 (צילום רחפן: אמיר גולדשטיין)

בשבועות הראשונים של ניסיון ההפיכה, אי שם לקראת סוף ינואר, נראה היה שבערוצים 12 ו-13 התעוררו והבינו שחרב הרודנות מתהפכת גם מעל לראשם, אבל תרגילי ההרדמה של נתניהו עבדו עליהם יפה ובאפריל הם חזרו לנמנם ולנרמל את סוכני הכאוס הממשלתיים, ממשיכים לטפח מוטאציות פוליטיות כמו טלי גוטליב ואלמוג כהן, כאילו לא נרמלו כבר במו שידוריהם ראש ממשלה נאשם בפלילים, עבריין סדרתי כשר פנים ותומך טרור משיחי כאחראי על ביטחון הפנים. רק חסר שיונית לוי תגנה את הקיצוניים משני הצדדים.

אסור לשכוח לרגע: לתקשורת המיינסטרים הישראלית יש תפקיד משמעותי במשבר החוקתי אליו נקלעה המדינה. היא נכנעה לחזון הקקיסטוקרטי של נתניהו שוב ושוב, עברה לסדר היום על מחדלים מטורפים (היי לך אסון מירון) ומינויים הזויים (שלום למפרגן המדינה מתניהו אנגלמן), הציפה את הציבור בפייק ניוז שהוזן דרך נבחרת השופרות של נתניהו אל המסך – ועם כל מה שקרה וקורה כאן בחודשים האחרונים היא עדיין ממשיכה לעשות זאת, גם אם במינונים פחותים ויותר ספייס לביקורת נגד חוסר תפקודה המוחלט של ממשלת החורבן והרקבון. בכל יום משודרות לפחות חמש ידיעות שהיו מצדיקות לבדן מחאת המונים, אבל בחדרי הקונטרול אין מי שיקח אחריות ויסביר לצופים מה לעזאזל קורה פה.

מה שהיה לא יהיה. המונים בצומת קפלן-עזריאלי-בגין, 6.5.23 (צילום רחפן: אמיר גולדשטיין)

הסיבה לתרדמת הנרקולפטית שאופפת את אולפני הטלוויזיה היא שכמו רבים בציבור הישראלי, היא פשוט רוצה שהסיפור הזה של ההפיכה יסתיים ונחזור לשגרה של קיטוב, פילוג, שיסוי ושחיתות והניוז סייקל הרצחני הרגיל שאחריו אפשר לשדר "חתונמי" ו"האח הגדול". אחרי יום השיבוש הלא מפוקס בחמישי שעבר, מיהרו ברבות מתוכניות האקטואליה לשלוף את כיתובי המסך המבשרים שהמחאה בדעיכה, עם סימן שאלה או בלעדיו, מבטאים את כמיהתם להחזיר את הגלגל לאחור לדצמבר 2022 ולשכוח שכל זה קרה, כאילו היה זה משבר הקורונה.

זאת פנטזיה נחמדה ונעימה ואין לשפוט אנשים בוגרים על הקינק שלהם, אבל זה לא יקרה. מה שהיה לא יהיה. לא רק שישראל לא תהיה דיקטטורה, מיליוני דמוקרטים-ליברלים דורשים עכשיו חוזה חדש בין המדינה כדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. הדרישה לחוקה, הפרדת דת ומדינה ושוויון מלא לכל אזרחי הארץ לא נשמעת בפאנלים מול המצלמות, אבל היא מהדהדת ברחובות. המלחמה על דמותה העתידית של המדינה רחוקה מאוד מסיום, זה הסיפור הגדול של הזמן הזה, ובאולפני האקטואליה פשוט רוצים לעבור לאייטם הבא לפני הפרסומות. כבו את הטלוויזיה, היא הלכה לישון.