סיפורה של שפחה 4: לא כל גיבורה מדוכאת היא במאית טובה

ברוב סדרות הטלוויזיה אנחנו שמים לב יותר לסיפור ולמשחק ומאשר לסגנון הבימוי. העונה הראשונה של "סיפורה של שפחה" דרשה תשומת לב אחרת: הצבעוניות הייחודית, המיזנסצנות המדוקדקות, התנועה המדודה, זוויות הצילום העיליות והתקריבים העזים על פניה של אליזבת מוס בתפקיד הגיבורה ג'ון אוסבורן – כל אלה היוו חלק מהותי בחוויה של הדיכוי המערכתי של הנשים ברפובליקת גלעד התאוקרטית, כפי שתוארה בספרה של מרגרט אטווד. יחסי הציבור הדגישו אז שרוב הפרקים בוימו על ידי במאיות קולנוע, אך כמקובל בטלוויזיה כולן נדרשו לציית לתבנית החזותית שעוצבה עבור הסדרה. כי בניגוד לקולנוע, הקרדיט בטלוויזיה, על הטוב ועל הרע, ניתן ליוצרי הסדרה – במקרה זה ברוס מילר. 

בעונות הבאות, שכידוע יצאו לדרך עצמאית, ריבוי מבטי המרי של מוס לעבר המצלמה כבר הביא את הסדרה אל סף  הפרודיה העצמית. נדמה שרוב הפרקים חטאו בכך, ולא הקפדתי לבדוק איזה במאים נטו לכך יותר. העונה הרביעית שעולה היום ב-HOT מוצאת את ג'ון המדממת במקום שבו נפרדנו ממנה, נישאת על ידי חברותיה אל מקום מסתור. בשני הפרקים הראשונים של העונה הן פושטות מעליהן את השמלות האדומות וחיות בחופש יחסי בחווה חקלאית מרוחקת. זה מתבטא בבימוי משוחרר יחסית, כולל צילום מהכתף, וסוף סוף אפשר לנשום קצת. את הפרקים האלה ביים קולין ווטקינסון, מי שהיה הצלם הראשי של הסדרה.

אבל אז מגיע הפרק השלישי ומוריד לנו קורנס על הראש. אחרי התחלה קשה שמחזירה את תחושת המחנק, אנחנו מקבלים איחוד רומנטי על גשר שמבויים באופן הכי קיטשי וקלישאתי שאפשר להעלות על הדעת, עם מצלמה שמסתחררת מסביב לדמויות, וכמה דקות אחרי כן יש גם ריצה אל החופש בהילוך איטי לצלילי "Street Spirit" של רדיוהד. לפני הצפייה קראתי שבעונה הרביעית כוכבת הסדרה אליזבת מוס ניסתה לראשונה את כוחה בבימוי שלושה פרקים. במהלך הצפייה בסצנות הצורמות האלה קיוויתי מאוד שלא היא ביימה אותן. לצערי בסוף הפרק מצאתי שמה מתנוסס בקרדיטים כבמאית ונותרתי עם תחושה לא נעימה שהסדרה ירדה מהפסים.

יותר קיטש וקלישאה מזה? מצטערות, אין. מתוך "סיפורה של שפחה 4" (צילום: Hulu)

מבחינה תסריטאית דווקא יש פוטנציאל בכיוון הראשוני של העונה. אחרי הדיכוי של שתי העונות הראשונות (בשנייה לא צפיתי כי נאמר לי שהיא מחרידה מדי), העונה השלישית הסתיימה בחילוץ ילדים סטייל יציאת מצרים והשואה והפיכת ג'ון למנהיגה ישועית. בתחילת העונה הרביעית נראה שהמוניטין שלה כבר התעצם למימדים מיתולוגיים. הרעייה הקטינה שמעניקה מסתור לשפחות הנמלטות מעריצה את ג'ון, ומתאכזבת לגלות שהיא רוצה לנוח בשקט. זאת דמות מעניינת, ומקנה גרייס בת ה-15 מותירה רושם עז. חבל שהיא מסיימת את תפקידה אחרי שני פרקים (כך זה נראה בשלב זה). כשג'ון מתבוננת בעצמה דרך עיניה של הנערה, היא מתמלאת תעוזה ומחליטה להמשיך לשלב הבא של המרד – מהצלה לנקמה. עוד נשים מצטרפות למזימה לרצוח גברים, ונראה שהאסוציאציה השואתית תמשיך עם פעולות בנוסח הפרטיזנים. אבל אז האדום – צבע הדיכוי – שנעדר מהפרקים הראשונים, חוזר ומציף את המסך. 

מבחינה תסריטאית דווקא יש פוטנציאל. מתוך "סיפורה של שפחה 4" (צילום: Hulu)

בינתיים קנדה עדיין נראית כארץ חלומות – כלומר כל מה שאמריקה היתה פעם – והאירועים שם הולכים ותופסים יותר מקום. הפליטים לוק, מוירה ואמילי לוקחים על עצמם לטפל בעשרות הילדים שהוברחו על ידי ג'ון, ומתברר שהאתגר לא פשוט, דווקא מצד הילדים שהורגלו בחיים אחרים. הפרק השני מספר על ילד שמתגעגע למשפחתו בגלעד, ובעיקר למרתה שלו, ומסרב לאכול את אצבעות העוף והפיצה שמכינה לו דודתו. לוק מטפל גם בתינוקת של ג'ון ומתקשה להתמודד עם בחירתה להשאר בגלעד ולוותר על ההזדמנות להתאחד איתו. מהצד השני, סרינה ווטפורד ממשיכה בזגזג התודעתי שלה בין נאמנותה הסדוקה לבעלה פרד ולאידיאולוגיה של גלעד, לבין תשוקתה להתאחד עם התינוקת שהיא מחשיבה לבתה. 

הרושם הכולל שקיבלתי על בסיס שלושת הפרקים הראשונים של העונה הרביעית שנמסרו לצפייה מוקדמת הוא שהקצב השתנה. הכל מתקדם מהר יותר וחילופי המהלכים הדרמטיים קיצוניים יותר. זה תואם את שינוי הטון של הסדרה מדיכוי למרד, ומסונכרן באופן מסוים עם השינויים הפוליטיים בעולם שלנו, אבל עדיין לא ברור אם הסדרה הצליחה להגדיר את עצמה מחדש, מה גם שקשה יותר ויותר להצדיק באופן משכנע את הישרדותה של ג'ון, שתורמת למיתולוגיזציה של דמותה. הפקדת הבימוי בידיה הלא אמונות של אליזבת מוס אמנם תורמת רובד סמלי לסיפור על הגיבורה המדוכאת שתופסת את גורלה בידיה, אבל, כאמור, על פי ניסיון הבימוי הראשון שלה, מוטב היה להשאיר את המלאכה לבמאיות מנוסות ממנה.

סיפורה של שפחה 4, חמישי 21:25 ב-HOT3 ובשעות הבוקר ב-HOT VOD וב-NEXT TV