עולם האמנות חוזר בתשובה, אבל זה לא מפריע לאף אחד

נראה שהאמנות, זו שעומדת על רגליה האחוריות ומתייצבת בכל הזדמנות בחזית המתנגדת והמתריסה, מיישרת לאחרונה קו עם אווירת ההדתה השורה במחוזותינו. תערוכות אפופות רוחניות, קדושה ומיסטיות מציפות את הגלריות ומוזיאוני הארץ, ובימים כתיקונם היו מתקבלות בנחירת בוז כפולקלור מתנ"סי. האם זו אווירת הנכאים הכללית שרק הולכת ומתעצמת או אולי התחושה המשברית של אמנות בעידן סתימת הפיות? אך החיבור בין דת לאמנות העכשווית (החילונית לכאורה) אינו חדש, גם לא באמנות הישראלית, שנולדה מתוך אקט מתריס כלפי התרבות היהודית הגלותית והדלה אמנותית. שתי תערוכות שנפתחו לאחרונה נותנות לנו טעימה מהרוחות המנשבות.

המאמינים

אין מקום מתבקש יותר לתערוכה על רוחניות ואמונה מאשר מוזיאון בת ים, על האדריכלות המקדשית שלו סטייל הגוגנהיים בניו יורק. הטיפוס במדרגות המפותלות של המוזיאון וההליכה המעגלית, הכמעט פולחנית, הם תפאורה מושלמת לנושא.

זו התערוכה השלישית של הילה כהן שניידרמן בתפקידה כאוצרת המוזיאון, ונראה שהיא מנסחת בטרילוגיית התערוכות בשנה האחרונה סגנון מובחן של אוצרות אסוציאטיבית, מינורית ולא מתאמצת. התערוכה הנוכחית, כמו שתי התערוכות הקודמות, נולדה מתוך מצוקה: איך מרימים תערוכה מוזיאונית בתקציב אפסי באופן פושע? ואיזה מקום יש לאמנות בעיר שנמצאת על סף קריסה כלכלית וזה הדבר האחרון שמעניין אותה?

עבודה של חן כהן, מתוך התערוכה "המאמינים" במוזיאון בת ים

עוד כתבות מעניינות:
כך השפיעה הספה שלכם על הציור הריאליסטי
הסרט שמנפץ את האגדה על ההומלס שהפך לכוכב
איך הפך הצייר האגדי בוב רוס לאייקון של מילניאלז?

כהן שניידרמן בוחרת לשרטט דיוקן של אמנים בחיפוש רוחני דרך החומר של יסודות נפש קמאיים, חזרה לאיזושהי תמימות ילדית ומשחקית. רוב העבודות נשענות על אסתטיקת עשה זאת בעצמך דלה ואנטי יצרנית. רבות מהיצירות תלויות באוויר, מרחפות בחלל או מטות ליפול, ונותנות תחושה של הימצאות בחלום מסויט. התערוכה, שנקראת "המאמינים", משחקת עם השורש א.מ.ן (אמונה, אמנות, אימון) והיא כוללת 13 אמנים מדורות שונים: מצעירים מוכרים יותר או פחות, דרך אמנים נשכחים ועד קלאסיקות ישראליות מתבקשות, כמו משה גרשוני, האב הרוחני של האמנות הישראלית, שפותח את התערוכה עם סדרת הציורים מ־1986 "במראה ובחידות". עבודותיו נותנות את הטון הצורני המתפתל, שמהדהד את שאר העבודות, ואת האווירה המדכדכת למדי השורה על התערוכה. "אם בלשונות אנשים ומלאכים אדבר ואין בי האהבה הייתי כנחושת הומה או כצלצל תרועה", כותב גרשוני בעיפרון ציטוט מהברית החדשה בכתב יד רועד מפקפק וספקני.

הספקנות מחלחלת גם אל שאר האמנים המציגים שמציעים יצירות שנעות בין קטסטרופה לגאולה. אחת העבודות היפות בתערוכה היא "כמיהה" של ערן נוה, מיצב פיסולי מבוסס סאונד שנראה כמו גרסה דלת תקציב ל"מסע לירח" של ז'ורז' מלייס ובכל זאת מקורית ומלאת דמיון. החיפוש הרוחני אצל נוה מתממש דווקא במקום התרפויטי והקצת מפגר. המיצב מדמה מעין מסע של ספינה טרופה בחלל שסחפה כדורי חול דמויי ירח. בחלל מפוזרים רמקולים בצורת מסכות שמהם בוקעים עבודות סאונד של המוזיקאים אור רימר, חגי איזנברג ואסף סטי, שביחד יוצרים מעין הרמוניה חלומית וסוריאליסטית.

משה גרשוני, מתוך הסדרה "ארבעה שירים רציניים", 1986

"המאמינים" היא תערוכה של אוצרת ושל אמנים מחפשים, שואלים ומתייסרים. אין בה הספקטקל המרהיב שאפשר למצוא בשפע במוזיאונים הגדולים. נראה שבניגוד לאוצרים אחרים במוסדות אמנות פריפריאליים, כהן שניידרמן מסרבת לקרב את האמנות לקהילה; היא דורשת מהקהילה להתקרב לאמנות בתנאים שלה, תנאים לא מתפשרים ותובעניים.

גניזה TBQ

בניגוד למוזיאון בת ים הפריפריאלי, גלריית נווה שכטר, שממוקמת במבנה היסטורי לשימור בפאתי נווה צדק, נראית כמו גן עדן תיירותי. הגלריה, שמופעלת כחלק ממערך של מרכז ללימודי יהדות, פועלת כבר כמה שנים מתחת לרדאר ועוסקת במפגש הלא פופולרי במיוחד (עד לאחרונה) בין יהדות לאמנות.

בימים אלו מוצגת תערוכה של אמני הפרפורמנס נזקת אקיג'י הטורקייה־גרמנייה ושחר מרקוס הישראלי, שפועלים כצמד בשבע השנים האחרונות. מי שאי פעם ראה אותם בלייב לא יכול לא להתפעל מהעוצמות הפרפורמטיביות הנדירות של השניים, שבדרך כלל עובדים על סבולת הגוף וההתנגדות לו. למרבה הצער העוצמות האלו נאבדות כשהן מתורגמות לווידיאו. בשלוש עבודות הווידיאו החדשות של אקיג'י ומרקוס, שמוצגות יחד בתערוכה אבל עומדות כל אחת גם בזכות עצמה, עורכים השניים טקסים דתיים מופרכים, מישמש בין יהדות, נצרות, אסלאם וניו אייג', שמטרתם לפי טקסט התערוכה "להפיח קדושה בספרי קודש ישנים ובלויים".

שחר מרקוס ונזקת אקיג'י, "פרט מתוך לה סקאלה", 2017, וידאו ארט

השניים משתמשים בכל הארסנל המוכר והחבוט לעייפה של אמנות הפרפורמנס, מדיום שהפך להיות בשנות ה־60 וה־70 כר פורה לעיסוק ברוחניות ובטקסיות. בין היתר הם עורכים טקס עלייה לרגל לכנסייה רומית שבה הם פורשים שטיח אדום ועליו ספרי קודש, טקס טוהרה וניקיון לספרי תנ"ך גנוזים וצעדה טקסית על חוף ים באיסטנבול בפעולה שמזכירה את "ויה דולורוזה" של מוטי מזרחי משנות ה־70.

המקום השואל, המתלבט והמתייסר בתערוכה בבת ים מוחלף בתערוכה של אקיג'י ומרקוס בנחרצות כמעט משיחית נטולת הומור והתרסה. התערוכה מדברת בשפה אסתטית נעימה לעין, כזו ש"המאמינים" מתרחקת ממנה ומתנגדת לה.

שחר מרקוס ונזקת אקיג'י, "פרט מתוך ים החיים", 2017, וידאו ארט

← "המאמינים", מובי מוזיאון בת ים, סטרומה 6 בת ים, אוצרת: הילה כהן שניידרמן, עד 17.8

← נזקת אקיג'י ושחר מרקוס – "גניזה TBQ", גלריה שכטר, שלוש 42 תל אביב, אוצרת: שירה פרידמן, עד 3.6