אופטימיות זהירה: מסרי המחאה מחלחלים למערכת הבחירות

המתח בין ה"יהודית" ו"הדמוקרטית" בחברה הישראלית נמתח כמו מיתר שעומד לפקוע ועליו פורטים נתניהו ושופרותיו בציניות האופיינית להם

שבוע 32 למחאה. אנחנו ממשיכות וממשיכים לצעוד יחד ברחובות ירושלים, תל אביב וחיפה, בצמתים ובגשרים בזמן שישראל כולה צועדת לבחירות. הצעדות התל-אביביות תופסות תאוצה, ביום ובלילה, מלוות בתומכי מרפסות וקהל בכיכרות. מחאת מוצ"ש התקיימה בכמה מוקדים מרכזיים – הפגנה על מחדלי הקורונה של הדגלים השחורים והוורודים בכיכר הבימה מלווה בצעדה ברחבי תל אביב, ובמקביל צעדה לבלפור והפגנה בכיכר פריז.

בבלפור זכינו בשבת האחרונה לקאמבק של האלמנה הרטובה – המכת"זית. בקור של שבע מעלות התיזה משטרת ישראל סילונים חזקים של מים על מפגינים שהיו בדרכם מרחוב הפורצים (יחידת הדיור החדשה שאנחנו מממנים לנתניהו'ז, שתי וילות לא מספיקות) לכיכר פריז. אחרי שבוע של אלימות מחרידה נגד אוכלוסיה חרדית, היה צריך כנראה לאזן את הסימטריה באלימות כלפי הצד השני, שלא יראה כאילו רק החרדים חוטפים ממשטרת אוחנה. 

נו, אם הייתן מתפרעות כמו בבני ברק זה לא היה קורה. המכת"זית בבלפור (צילום: SK)

זו לא פעם ראשונה שמפמפמים לנו סימטריה מהונדסת שכזו. עוד בקיץ ניסה נתניהו, בתמיכת פרשנים שונים, למתוח קו ישר בין האלימות כלפי מפגינות ומפגיני בלפור מצד ביביסטים ואלימות ואיומים מפורשים לכאורה על חייו וחיי משפחתו. האיומים התגלו כפיקטיביים אבל הדימוי הסימטרי נשמר.

עכשיו הסימטריה הועתקה ליחסי מפגינים-חרדים. כל אלה שמנסים להסתיר את גובה הלהבות ואת מחדל המרד החרדי מפנים אצבע לבלפור וטוענים לסימטרייה בין ההתקהלויות, מינוס הסופרלטיבים להם זכאים מפגיני בלפור באופן בלעדי. כינויים כמו "אנרכיסטים" "מפיצי מחלות" ו"מדגרות קורונה" שמורות בפיו של נתניהו רק למוחים נגדו. מצחיק כי כל הנתונים אכן מראים שישובים ושכונות חרדיות נהפכו למדגרות קורונה על מלא מלא – כל תושב שלישי חולה בישובים מסוימים. 

אין מה לבוא בטענות לחרדים, הם פשוט נהנים מן ההפקר. זו גם הסיבה שפח שנשרף בבני ברק נגמר בסילון לעין למפגין בבלפור – אפקט הפרפר הבלפוריאני

לא בקטע רע, אבל אנחנו רק מבקשות שיעדכנו אותנו אם הפסקנו לגמרי עם הקטע הזה של שלטון החוק, שנדע כולנו. בפעם האחרונה שבדקנו ההפגנות היו מוגנות עדיין בחוק ומוחרגות מתקנות הקורונה, בעוד שחתונות, לימודים והלוויות המוניות לא. יעידו הילדים בבתים ואלה שקברו את סבתא בזום. גם המצב הזה של שלטון חוק דיפרנציאלי לא כל כך עובד לצד שלנו – אנחנו גם נושאים בגזרות, גם סובלים מאחוזי התחלואה וגם משלמים את הקנס, על כל המשתמע מכך.

סכנה לציבור: איש שאוכל פיצה בכיכר דיזנגוף. צעדת המחאה בדיזנגוף, שישי שעבר (צילום: ארז חרודי)

הצרכים הפוליטיים של נתניהו מונעים כל טיפול מקצועי ודיפרנציאלי בהתפשטות המגפה. מספר החולים והמתים בחברות החרדיות והדתיות ממשיך לנסוק לצלילי מוזיקת החתונות ולמידה בחלק גדול ממוסדות החינוך החרדי, בעוד שתל אביב המסוגרת זוכה לגלי שיטור יתר, צריך הרי להביא נתוני אכיפה מאיפשהו, גם כשהרוב הגדול ילדים טובים. רק השבוע ראינו איך בחור שיושב לאכול פיצה לבדו בכיכר דיזנגוף מוצא את עצמו אזוק ומרוח על האספלט. המתח בין ה"יהודית" ו"הדמוקרטית" בחברה הישראלית נמתח כמו מיתר שעומד לפקוע ועליו פורטים נתניהו ושופרותיו בציניות האופיינית להם. 

המילים שנשמעת הכי הרבה בהקשר למצב התחלואה והמשבר הכלכלי הן "צרכים פוליטיים". אנחנו אמנם בתקופת בחירות אבל אפילו באולפני חדשות המיינסטרים כבר אומרים את זה בפה מלא – כולנו בני ערובה של הצרכים המשפטיים של נתניהו, אשר מהם נגזרים צרכיו הפוליטיים. התחלואה, תקציב המדינה, המשק והתפקוד הבסיסי של המדינה – כולם בשליטתו הבלעדית, בלי גורמי מקצוע אשר מתפיידים אחד אחרי השני. הדרג המקצועי ("הפקידים"), הפרקליטות, המשטרה, המפגינים, היריבים הפוליטיים – כולם שעיר לעזאזל לעת מצוא וגיס חמישי לשעת צורך.

זו הסיבה היחידה שהילדים והילדות בתל אביב סגורים בבתיהם, בעוד שמוסדות בחברה החרדית פתוחים ופועלים כמעט באין מפריע. אין מה לבוא בטענות לחרדים יותר מדי, התורה היא מבחינתם ערך עליון ובסופו של יום, זו לא אשמתם שהם נפלו על הצד הנכון של נתניהו, הם פשוט נהנים מן ההפקר. זו גם הסיבה שפח שנשרף בבני ברק נגמר בסילון לעין למפגין בבלפור – אפקט הפרפר הבלפוריאני. והציבור? יתרגל. רק ביבי, אמרנו?

מלבד מחדל הקורונה הפושע, יהיה צורך בשנים הבאות לחקור גם את התודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית של התקופה הנוכחית. נראה שיותר משהמצב הבריאותי והכלכלי מרתיע את אזרחיות ואזרחי ישראל, מפחיד אותנו להודות שמשהו כאן דפוק באופן תהומי. זה באמת מפחיד כשההבנה שאנחנו נתונים בכאוס ללא מבוגר אחראי מחלחלת, ועוד יותר מפחיד להבין שמי שנושא בתפקיד המבוגר האחראי הוא זה שמלבה את הכאוס. ההבנה שהיחידים שיכולים לשנות את המצב הן אנחנו – זה כבר באמת יותר מדי להכיל. אבל זו המציאות הנוכחית בישראל 2021, דקה לפני בחירות.

היחידים שיכולים לשנות את המצב הן אנחנו. צעדת המחאה לבלפור, מוצ"ש שעבר (צילום: SK)

יש גם מקום לאופטימיות זהירה מאוד: נראה שמשהו מהמסרים של המחאה, בגיבוי רוחות השינוי שנושבות ממערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, מתחיל לחלחל למערכת הבחירות הנוכחית. רואים את זה ברשימות שנסגרות ממש ברגעים אלה. ייצוג מגוון (יחסית) מבעבר וייצוג גבוה לנשים ובני מיעוטים. האופנה החמה בשמאל-מרכז היא אופנת הריץ'-רץ', גבר ואישה לסרוגין ברשימה, אותה התחילה המשפיענית והאיט גירל של המערכה הפוליטית הנוכחית, מרב מיכאלי (טוב היא פשוט הגירל היחידה כרגע במגרש של הגדולים). 

מדהים כמה אמוציות צורת דיבור של אישה אחת יכולה לעורר. אז היא אמרה שהיא ועופר שלח "מדברות", מה קרה? האם זה פחות מדויק מלהגיד שהם "מדברים"? כמו כן, למי אכפת? להרבה גברים מסתבר. מקהלת הגברים, מהם ריכוז גבוה של בומרים, החלה את שירת ההסגברה על איך היא צריכה להפסיק עם הדיבור הטרחני והילדותי הזה שלה ולחבור לאחד הגברים בהקדם האפשרי. אפילו דמויות מרכזיות מתוך המחאה מצאו לנכון לחלק לה עצות בפייסבוק. העובדה שאף אחד לא שאל לדעתם כמובן לא הפריעה להם בדרך.

בואו תדגימו לנו על בובה איפה הדיבור של מיכאלי פוגע בכם. מיכאלי הספיקה להבחר לתפקיד יושבת ראש העבודה, הצילה את המפלגה ההיסטורית מהקירבה המסוכנת לאחוז החסימה, גזגזה משורותיה את אלה ששיקרו לבוחרים שלהם וישבו בממשלת נתניהו, קיימה פריימריז נורמליים והקפיצה את העבודה לסביבות 8 מנדטים, כל זה בשבועיים. מה אתם הספקתם לעשות בזמן הזה? ככה חשבנו. לדיבור שלה אתם כבר תתרגלו. אפשר לאהוב או לא לאהוב אותה, אבל היא כאן להישאר והיא מסמלת רוח חדשה בפוליטיקה הישראלית. קוראים לזה שינוי. חפשו את זה בגוגל.