ישראל הופכת מקום חשוך. לא חשבנו שנתקן אותה בשבעה חודשים
המחאה הוורודה לא עוצרת. המחאה תרמה לנפילת הממשלה והגבירה את הלגיטמציה להתנגדות לנתניהו. אבל המחאה לא יכולה גם להרכיב ממשלה חדשה במקום המפלגות \\ עולם חדש ורוד \\ טור מאחורי הקלעים של מחאת בלפור
שבועות דרמטיים עוברים על ישראל, דרמטיים ברמה של הסדרה שעוד תכתב על התקופה הזאת. נשיא המדינה מקיים התייעצויות לגבי המנדט להקמת ממשלה באותו הזמן שבו נפתח שלב ההוכחות במשפט נתניהו כמה קילומטרים משם. אנחנו הוורודות הגענו לשתי הנקודות להמשיך ולהפגין נגד הפגיעה של ראש ממשלת נתניהו במדינת ישראל ובאזרחיה.
המחאה עבדה קשה מאוד בשבועות לפני הבחירות: לא הסתפקנו רק בהפגנות בבלפור ובגשרים שכבר הפכו לסמל של הדבר עצמו. עסקנו בעידוד אקטיבי להצבעה ברחבי הארץ בזמן שהמשכנו להדהד את המסרים של המחאה על הנזקים שבהמשך שלטון נתניהו. קשה לומר אם מאמצינו נשאו פרי. המציאות מראה שנתניהו קיבל את המנדט להקמת הממשלה מהנשיא ריבלין, שאמנם עשה קולות של חוסר רצון ואי נוחות אבל בכל זאת שחרר את המנדט. הפאסיב-אגרסיב הומצא מחדש כאשר ריבלין בחר שלא להזמין את נתניהו למעונו הרשמי לקבלת המנדט אלא שלח אותו אליו בגט-דליברי.
ריבלין המשיך את אותו הקו כשהבריז מהצילום המסורתי עם נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון ויו"ר הכנסת. המצלמה לא הצליחה לאתר דמעה של עלבון על לחיו של נתניהו שבאותם רגעים בדק כנראה איפה הנקודות הנכונות להבריג את עצמו לכסא השמור לראש הממשלה. ואכן נדמה שבכדי להפריד בין נתניהו וכסא ראש הממשלה נדרש ניתוח. בסוף סבב הבחירות הרביעי ניתן לומר בביטחון שהעם מעוניין בשינוי, אלא ש"מחנה השינוי" לא הצליח לגבש תוכנית מסודרת לאיך השינוי הזה יתקיים במציאות. המנדט הוגש על מגש לנתניהו.
המחאה תרמה לנפילת הממשלה האחרונה ולהגברת הלגיטמציה לצאת נגד נתניהו, אבל לצערנו המחאה לא יכולה גם להרכיב ממשלה חדשה במקום המפלגות. בכל יום מאז שהתבררה מפת המנדטים אמרו ראשי המפלגות המון מילים שלא הוסיפו שום מידע חדש. המתמודדים הפתיעו רק ברמת החשיבות העצמית שהפגינו ועלתה מיום ליום. הגדיל לעשות בנט ששבר שיאים בדרישותיו המפורכות וההמלצה על עצמו לראשות הממשלה, עם כל שבעת המנדטים שלו, ובניגוד לטענה שלו מלפני הבחירות ש"אי אפשר לבנות ממשלה עם עשרה מנדטים". תגיד בנט, זה לא כואב כשהשתן עולה כל כך מהר ובכזו עוצמה לראש?
ביום שלישי הושבעה הכנסת. גם לשם הגענו, יחד עם עשרות אירגוני זכויות נשים ולהט"ב שמחו נגד כניסתה של מפלגת נעם לכנסת. עמדנו בגן הוורדים כמו צופים מיציע בטקס הפומפוזי ברחבת הכנסת. צעקות המחאה שלנו נשמעו חזק ברחבה וגם בשידורים החיים במהדורות החדשות. האם שאגות המגפונים שלנו והמבוכה בעקבותיהן הכבידו על חברי הכנסת הטריים ביום חגם, או אולי דווקא הוקל להם שמישהו מקלקל את המסיבה המאוד לא שמחה הזאת?
החל מיום שלישי שעבר יש שרץ בהיכל הכנסת בדמות מפלגת נעם. שורה לא מבוטלת של גזענים, הומופובים, כהניסטים שונאי אדם נכנסה לכנסת בחיוך רחב על השפתיים. על מה הם נשבעים בדיוק? ירושלים כמעט קרסה לתוך עצמה כשנתניהו נשבע להגן על מדינת ישראל וחוקיה בזמן שאותה המדינה מאשימה את אותו הנתניהו על הפרת חוקיה במרחק קילומטרים ספורים משם.
ההתנהגות של נתניהו בימים האחרונים מראה סופית שלא נשארה בו ולו טיפה של אחריות לאומית או ממלכתיות. ההשתלחות השיטתית בכל הרשויות והמוסדות, מבית המשפט לבית הנשיא, מדגימה שאין שום דבר שעומד לנגד עיניו מלבד הוא עצמו וההחלצות ממצבו המשפטי. עבורו, כל מעמד עם חשיפה תקשורתית הוא במה להמשך התעמולה שלו להאדרת ולהצלת עצמו, כולל טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. המדינה כולה הייתה קהל שבוי לתעמולת הבחירות שהוא עשה מבלי להסמיק במהלך הטקס, לא פחות מעשר פעמים הוא הזכיר את החיסונים ואת מנכ"ל פייזר ועשה הקבלות וסיפורי פנטזיה בין השואה ומגיפת הקורונה.
פעם טקס הזיכרון היה רגע שבו המדינה עושה לפחות כאילו אכפת לה מניצולי השואה, שמרביתם חיים מתחת לקו העוני וצריכים לבחור בין תרופות ואוכל, אבל בעידן נתניהו גם לזה לא נותר מקום בליינאפ. נתניהו סובל מקוצר רואי – הוא רואה רק את הפודיום עם סמל מדינת ישראל ממנו הוא נואם. הוא לא רואה איפה הנאום ומי הקהל. מדהים לראות איך גם הטקסים והמועדים שנחשבים לאירועים מלכדים, יום הזיכרון, השבעת הכנסת ובהמשך בוודאי גם אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות, הפכו לפלטפורמה עבור התעמולה הפוליטית שלו והשיסוי נגד כל מי שלא עושה לו טוב. לעומתו אין מי שינמיך את גובה הלהבות.
![חזרנו לבלפור אבל נדרשים מהלכים חדשים. צעדת מוצ"ש אל מעון רה"מ, השבוע (צילום: בן כהן)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2021/04/1618206085_1234113_85778.jpeg "חזרנו לבלפור אבל נדרשים מהלכים חדשים. צעדת מוצ"ש אל מעון רה"מ, השבוע (צילום: בן כהן)")
בתוך כל זה, המחאה עדיין ולא גיבשה את עצמה סופית מאז הבחירות. חזרה מסוימת לבלפור נרשמה במוצ"ש האחרון, אבל נראה שנדרשים כאן מהלכים חדשים, בזירות חדשות אולי. בינתיים, הנזקים המשניים של מעשי ודברי נתניהו ושותפיו מתגברים – פשעי שנאה כנגד ערבים וכנגד מפגינים, שיח אלים, מסית ומתלהם ברשתות החברתיות בקרב אושיות בתקשורת ובתרבות שמעודדים גם את האזרחים הפשוטים לזה, בזמן שחוסר תפקוד ממשלתי מחמיר נזקים במקומות מוחלשים גם בשאר השנה – טיפול באלימות כנגד נשים, במרחב הציבורי, בחברה הערבית ועוד ועוד.
ישראל נהיית מקום חשוך יותר ויותר, מקום שקשה לחיות בו עבור מי שלא חלק מהמחנה "החזק". אנחנו נמצא דרכים חדשות ויצירתיות להמשיך את המחאה שלנו, בבלפור ומחוצה לה, כדי להלחם על ישראל דמוקרטית, חופשית מאחיזה של מי שעושה בה שימוש לצרכיו האישיים. אנחנו מגלות ומגלים כמה המאבק הזה יהיה ארוך כנראה. מצד שני, לא באמת חשבנו שנסיים לתקן את העולם בשבעה חודשים.