עונת הקורונה: איך עושים סדרות על נגיף בלתי נראה?

בסוף מאי 2020 כתבתי כאן על סדרת האנתולוגיה הבריטית "סיפורי בידוד", שהיתה ככל הנראה הראשונה שהופקה בימי הקורונה וצמחה מתוכה. אחרי ההלם הראשוני, כשהתברר שהמגיפה תישאר אתנו הרבה זמן, הפקתן של סדרות טלוויזיה רבות בוטלו או נדחו עד להודעה חדשה. עם זאת, כמה סדרות ותיקות התארגנו להפקה בתנאי קורונה, ויוצריהן שינסו מותניים וישבו לכתוב קווי עלילה חדשים לעונות הבאות. חלקן עושות כמיטב יכולתן להתעלם מהמגיפה או לדחוק אותה לרקע, אחרות צללו ראש לתוכה. באופן טבעי, הסדרות המושפעות ביותר הן אלה העוסקות בגיבורים של מצבי חירום – כבאים ובעיקר רופאים.

ישבתי לצפות בכמה מהן כדי להתרשם מאופני ההתמודדות השונים והתרשמתי שרובן יצאו חבולות. העונה הרביעית של "המתמחה", המתרחשת בבית חולים פרטי שהוסב מסיבות כלכליות ודרמטיות לבית חולים ציבורי, נפתחה בפרק שהוקדש למגיפה – כולם עטו מסיכות, אחות אחת נדבקה, ואבא של אחד המתמחים מת. אבל בהמשך כתובית על המסך הכריזה ששאר העונה מתרחשת בעתיד שאחרי המגיפה.

מפיק הסדרה פיטר אלקוף אמר ל-CNN כי "אנחנו מאמינים שהצופים יהיו קצת עייפים מכבלי המגיפה בחייהם שלהם, ושאולי אנחנו צריכים לתת להם תוכנית המתרחשת בעולם שאחרי החיסון". כך יצא שהחיווי הכי מעניין על אפקט המגיפה נאמר כבדרך אגב. לסדרה מצטרפת מתמחה חדשה המספרת שבית החולים הקודם שבו עבדה פשט את הרגל ונסגר בגלל המגיפה, ומתברר שכמותו נסגרו בתי חולים רבים. האירוניה המרה שבאמירה הזאת מייצרת חיווי יותר נוקב על הבעייתיות של מערכת הבריאות האמריקאית מכל מה שנוסח במאמצים רבים בשלוש העונות הקודמות גם יחד.

בינתיים ב"מוקד 911: טקסס", הכבאי רוב לאו מטפס על אנטנה סלולרית להציל טכנאי שנורה בחץ על ידי אישה מוטרפת. כשעמיתיו מצליחים להשתלט עליה מתברר שהיא קראה באינטרנט שאנטנות 5G מפיצות את הקורונה, והיא בסך הכל ניסתה לעצור את התפשטות המגיפה. במקביל, בסדרת האם "מוקד 911" מנסים לייצר דרמה מהריחוק החברתי שנכפה על כבאי שזוגתו נכנסה להריון, וכדי לגונן עליה מפני עצמו הוא עבר להתגורר בדירה של חבר.

מבחינה דרמתית, אחת הבעיות העיקריות של נאמנות לכללי המגיפה היא המסכות שמכסות את פני השחקנים, שהם מוקד ההזדהות. לכן גם סדרות שהחליטו ללכת על זה, מפרות את הכללים. ב"חוק וסדר: מדור מיוחד", שסיפוריה נגזרים מכותרות העיתונים, נראה שאנשים עוטים מסיכות רק כשהם נכנסים לסצנה, במעין מחווה למצב. אבל כשהם מתחילים לדבר הם מורידים אותן, אפילו אם הם נמצאים במסדרונות של בית חולים.

מתוך הסדרה החיים עצמם

גם העונה החמישית של הסדרה הדביקה "החיים עצמם" (כך קראתי, יש גבול למה שאני מוכנה לבזבז עליו את הזמן שלי, אפילו בימים אלה) מכירה בקיומה של המגיפה, או מתעלמת ממנה, לפי הצרכים הדרמטיים של סצנות שונות. כך, למשל, באחד מקווי העלילה קווין ומדיסון (אחד מגיבורי הסדרה ואם בנותיו) מוצאים עצמם בבידוד משותף, וזה מאיץ את התפתחות היחסים ביניהם. אבל כשרבקה הדמנטית (מנדי מור באיפור מזקין) תועה אל תוך מסעדה, לא נראה שמישהו שם, לא הסועדים ולא המלצרים, שמע על הצורך לעטות מסיכות. כתבה ב-CNN תוהה מדוע בכלל המסעדה פתוחה.

ואיך תל אביב שרדה את שנת הקורונה? היכנסו למדד טיים-אאוט העולמי

הסדרה שככל הנראה הלכה הכי רחוק עם המחויבות לקורונה היא "האנטומיה של גריי" הקשישה, ומתוך כך היא מחדדת את המכשולים הדרמתיים שהמגיפה מציבה בפני תסריטאים. בתחילת העונה ה-17 מתברר שבית החולים בסיאטל הוסב למרכז קורונה – אפילו את הקפיטריה ממלאים במיטות – ולכן מקרים דחופים מופנים לבתי חולים אחרים. אלא שסדרות בתי חולים ניזונות מהדרמה של מקרים דחופים, וקורונה בפני עצמה היא מחלה מדכאה ולא דרמטית. לכן אין ברירה אלא לאפשר למקרים דחופים, כמו נער שנכווה בכל גופו, לחדור מבעד למחסומים, עם הסברים מצוצים מהאצבע.

מתוך האנטומיה של גריי

את הנאום שנושא המנהל, ריצ'רד וובר, בפני המתמחים החדשים, אפשר לפענח כמונולוג של תסריטאי מתוסכל – אין ניתוחים, אין מגע פיזי עם החולים, אין פגישות עם יקיריהם. במהלך העונה נאמר לנו שרוב החולים והמתים הם שחורים, ושיש כאן עניין פוליטי/חברתי, אבל הם בלתי נראים, כי הסדרה מתרכזת בקשיים הנפשיים של הרופאים ובחולים עם מקרים יותר מעניינים – כמו ניתוח חירום של מפר סגר.

כדי שבכל זאת נחווה את הקורונה גם באופן דרמתי, שניים מהרופאים המובילים, והמאוד לבנים, לוקים בה בעצמם – תומס קוראצ'יק ומרדית' גריי בכבודה ובעצמה. משום שמרדית' רדומה במיטה פרק אחר פרק, והרופאים המטפלים בה עוטים מסיכות כבדות, התסריטאים המציאו לה עולם פנימי – היא הוזה שהיא מטיילת על חוף ים ופוגשת את אהוביה המתים מעונות קודמות, דרק וג'ורג'. היתרון – בהזיה לא צריך לעטות מסיכות. החיסרון – הסצנות הרוחניות האלה על משמעות החיים בלתי נסבלות.

צפו בכוכבי הסדרה מדברים על קווי העלילה בשנת הקורונה:

מוטיב קורונה נוסף שהושלך לקלחת – שני חולים לא רוצים להיות מטופלים על ידי רופאים ממוצא אסיאתי, בגלל הזיהוי של הווירוס עם סין. בשלב זה החשש רק נזרק לאוויר. אולי בפרקים הבאים הוא יפותח לקו עלילתי של ממש, כמו איזה פסיכופת שייצא לטבוח נשים ממוצא סיני.

אבל הדרמה של "האנטומיה של גריי" תמיד התמקדה יותר באהבהבים של הרופאים מאשר בסיפורי החולים, ועונת הקורונה משתמשת במגיפה כתירוץ חדש לסקס עבור הרופאים, שההתמודדות עם חוסר האונים למול מוות בקנה מידה שהם לא מכירים עושה שמות בנפשם, והם מחפשים פורקן פיזי. אז בסופו של דבר, הכל לטובה.