פנים

בכל דור ובכל שנה האדם חושב שהגיע הסוף. אנחנו תמיד הדור האחרון וכל התרחשות גדולה היא סממן לבואו של משיח, של יום הדין, של המבול, של האור המוחלט. ב־2011 היינו בטוחים שזהו, זה קורה – כולם מתחברים עם כולם, רעיונות נפוצים לכל עבר מהר יותר משהם נחשבים, אנחנו הופכים להיות אחד. החוצה, זה היה הכיוון. שלחנו זרועות לצדדים, הבלטנו את החזה והרמנו את הסנטר לכיוון השמש. אח, אוויר! אחווה! עולם! אלא ש"סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח". מאותו קיץ מופלא עד היום אנחנו מתכנסים לתוך עצמנו. פרצנו החוצה רק כדי לעמוד מול השמש המסנוורת שאיננה חסה על דבר. ריבוא הרעיונות (אנרכיזם סינדיקליסטי, לאומיות ערבית, מרקסיזם פסיכדלי, איפה הכספ־יזם) עמד באור החשוף ואנחנו נצרכנו לבדיקה. אט אט התחלנו מתכנסים יותר ויותר.

פנימה, זה הכיוון. מדינות מתכנסות לתוך עצמן, חוסמות את גבולותיהן; חברות הופכות לאומניות יותר, חשדניות יותר; סנטימנט האנטי גלובליזציה בשיא. האני הפנימי האמיתי הכי הכי שלי באמת הוא הסחורה הכי חמה, וגם בה אנחנו סוחרים בעיקר עם עצמנו. אנחנו עושים מיינדפולנס כדי להיות מחוברים יותר לעצמנו, ומאמינים יותר ויותר בדברים שהם הכל חוץ מ"אמת משותפת" – אולי הקונספט החשוב ביותר לאיתנותן של חברות. אסטרולוגיה, טארוט ותקשור חווים את תור הזהב שלהם, תיאוריות קונספירציה פורחות והסם בעל הפופולריות הגואה ביותר לאחרונה הוא DMT, חומר ששולח את המשתמש בו למסע פנימי אל יקומים מקבילים. מגינות קהילתיות הלכנו לסיילים של סוקולנטים כדי לקשט את הגינה הקטנה במרפסת, מהחלום הקואופרטיבי (זוכרים את בנק אופק? ואת הבר קיימא?) לא נשאר הרבה וביטקוין הוא עוד סחורה להשקעה לריפוד הכיס הפרטי. 2019 תהיה השנה שבה ההתכנסות פנימה תגיע לשיא. לבחירות נגיע בסופו של דבר עם 120 מפלגות, אחת לכל פוליטיקאי שהאמת הפנימית האמיתית שלו היא באמת הכי הכי. לא יהיה מפתיע לגלות שהטרנד הקוסמטי לשנה החדשה יהיה טיפולי יופי לכבד וללב ושהסצנה הקולינרית תתרכז בחלקי פנים של חיות מתות.

באחד הפרקים המבריקים בסדרת האנימציה "המופע של רן וסטימפי" מגלה החתול הטיפש סטימפי עד כמה כיף לחטט בפופיק של עצמך. הוא מחטט וחופר, מחדד ותוקע, עד שקול ממעבה הטבור קורא לו: טפס פנימה, סטימפי. זה מה שקרה לעולם המערבי ולישראל בשנים האחרונות – אנחנו מחטטים וחופרים בזהות שלנו, בייחודיות שלנו, במה שמחבר אותנו לעצמנו (לכל היותר לאימא שלנו) – הפופיק. בתוך הטבור סטימפי מוצא את ג'רי, שדון המוך הטבורי, והופך אט אט לעבד הנרצע שלו עד שהוא נאכל על ידיו לגמרי. אם לא ניזהר ונמשיך להתכנס פנימה, זה מה שצופן לנו העתיד.

אפשר להתנחם בעובדה שאחרי שנאכל על ידי שדון הפופיק שלנו נצא מהצד השני עם כוחות מחודשים, אולי עם קצת מוך על דש הבגד. הנפילה לבאר, הקפיצה לתוך המנהרה, החיטוט בפופיק – הקריאה מטבור העולם אל הגיבור מתרחשת תמיד ובכל מקום, ואחרי היציאה לדרך כנראה אין ברירה אלא להמשיך. מקצה המנהרה כבר אפשר לראות את החוץ מבצבץ שוב. חיבור לטבע, חמלה, מחשבה על כדור הארץ, שמאניזם – הנהייה אחר החיבור לעולם, אחר היציאה החוצה, כבר מורגשת.

בסופו של דבר מי שמתכנס מספיק פנימה מבין – אין אני וזולת, גוף ונפש, סובייקט ואובייקט, אטמן ובהרמן, פנים וחוץ. יש רק דבר אחד חסר צורה ושם שבתוכו אנחנו מתגלגלים שוב ושוב. גם ההבנה הזאת לא אומרת שהגיע הסוף, זה רק עוד גלגול.