הרגע שבו הפסקתי לנדוד פנימה ונדבקתי בתאוות הנסיעה

פגשתי תייר מארץ נוכרייה. כשהייתי בן עשרים, הוא אמר לי, הנסיעות היחידות שנדמו לי בעלות ערך היו מסעות פנימה. בערתי משירה. הנוף, בני האדם, ממלכת החי, חפצים – הכל היה נטול משמעות אם לא הדהד בי, מהי ציפור שלא הפכה לתחושה ומילים. רק ערמה של נוצות, בית קול רוטט, קורקבן וזפק. או שאולי מילים ותחושה. מה הסדר הנכון, שאל אותי, קשה לי להיכנס שוב לעור של עצמי בן העשרים, בבירור היה מתבונן בי בתימהון. הייתי נראה לו תלוש, חסר להט. הוא בער משירה. התנועות שלו היו מוגבלות.

לפני הגיוס הרחיק פעם או פעמיים עד תל אביב. לגבורה יש ביטויים רבים, אני יודע היום, אמר לי. עד אז נסיעה בשבילו היתה עלייה לאוטובוס בתחנה אחת וירידה בתחנה אחרת, בזבוז של זמן בניסיון להתגבר על המרחב. לא כברת דרך של תודעה, לא משקל של התנסות. בשירות הצבאי נסיעה היתה לו כור מצרף שהוא משתוקק להתחפר בו, מגננה של המרחב כנגד הזמן, שהות שנקרעת ומתגברת, עד שהיא נעשית למציאות משל עצמה. הגוף הפך גם הוא לחלל דומה. הוא נעשה חנפן, עצמי בן העשרים, נכון לרצות, מהשפה ולחוץ, ובפנים היתה לו הבעירה של השירה, ככה הוא האמין, שהאני האמיתי שלו מלעיג במסתרי האיברים, מאחורי מסיכת הפרצוף, מסתכל בבוז מבעד חרכי העיניים.

עוד כתבות מעניינות:
נסיכת הנילוס בורחת מהסדר: קומיקס של ג'וליה פרמנטו ודוד דובשני
ספרים הם כמו רוחות רפאים: ענת אינהר כותבת על נדודים
להיות סופרת זה להיות מפוצלת תמיד: לאה איני כותבת על נדודים

הבסיס שבו שירת, אמר לי, היה חצוי לשניים. בחלקו הדרומי, שנתפס בעיניו כבסיס של מעלה, שכנה המפקדה והכוחות המושלים בגורלו. חלקו הצפוני, הסמוך לכביש, לתחנת האוטובוס, היה ארצי, שורות ארוכות של בקתות חיילים, אוהלים. בין החלקים הפרידה סוללה מוגבהת של עפר. ועצמי בן העשרים היה עולה ויורד, חוצה בעמל את הסמבטיון הזה, רצוא ושוב, מתחטא לפני המלאכים הממונים, שוטח לפניהם בקשה אחר בקשה, רעיונות.

פעם התנדב לייצג את החטיבה בחידון בנושא שלא היה שמץ של מושג בו. הוא הבטיח ללמוד, וניסה לשקוד, אבל דעתו התפזרה. פעם הגיע במרוצה, סמוק לחיים, ובידו טופס עם הצעות ייעול. מדיו היו מכוסים אבק מהמעידה שמעד בצליחת הסוללה. מדי יום היה שואל במתק שפתיים פקידות ופקידים חתומי ארשת בלשכות העליונות אם פנייתו התקבלה, מדוע התשובה מתמהמהת. פעם, אחרי רדת החשיכה, נתקף מיחושים בבטן, ופרש אל שוחה בשטח העפר העצום מאחורי מבני המפקדה, ובעודו משלשל עברו שניים משליחי הסמכות הגבוהה.

הוא הזדקף בשוחה והצדיע, מכנסיו מורמים מלפנים ומופשלים מאחור. אבל הוא נעלם מעיניהם, עצמי בן העשרים. על זה היה אומר, בשר, רק תלאות בשר בפני מי שהם אך מעט יותר מבשר. כל זה הסתיים במהלומה של חבילה. אחותו, שהפליגה עם בן זוגה לקצוות תבל, שלחה לו ספר שביקש. המעטפה החומה, העבה, שנכרכה בנייר דבק רב, הגיעה מבוקעת. לספר התלווה מכתב, שבו ציינה ששלחה גם כובע. כובע לא היה בפנים. עצמי בן העשרים הסתובב וחקר, ושאל, ודרש. לכולם בבסיס של מעלה היתה הזדמנות, היה מניע. ובינתיים הזה על הכובע. לא שכובעים היו חביבים עליו, אבל הכובע הזה, אולי כובע מצחייה, אולי דודן רחוק של מגבעת, הילת המרחק היתה שרויה עליו, ידיים זרות עמלו על התקנתו, מבטה של אחותו התעכב עליו ומצא אותו ראוי בעבורו. בשעות של מחשבה מאומצת, הצטיירה לו בפירוט הארץ ההיא, החנוטה בים, באוקינוס אפילו, על גגות בתיה, והעופות המזמזמים את קינות המים שלהם. הכובע היה קנוקנת שהאני האמתי שלו יוכל להיאחז בו ולשאוף אל איזה רקיע גנוז, חבוי ממנו עד כה.

שמעון אדף (צילום: דין אהרוני רולנד)

אולי אז נולדה בו תאוות הנסיעה. כי הנה הוא נוסע. הוא כבר בן עשרים ומשהו, לכוד באותה תבנית עצמי. הוא בוער משירה, הוא חושב. עצמי בן עשרים וארבע. הוא מתאהב בשפת הארץ שאליה הגיע, דבק במילים. הוא אוסף ביטויים, משפטים קבועים, כמה זה עולה, ואיך מגיעים, ונעים להכיר, ומה שלומך, אפשר מזלג, בבקשה. הוא מחבר פעלים ושמות עצם באמצעות מילות יחס מהוססות, רעועות, הוא עורם מבנים תחביריים ומשווה אותם להד החושי. המסכים על המציאות מתקלפים, בכל יום מתפענח עוד רובד. אט אט הוא בונה בתוכו צלם של החיים. והארץ ההיא מלאה כנסיות, הפעמונים מצלצלים בימי ראשון, העוגבים נופחים המיה. הוא הולך לשמוע מזמורים ותפילות. התקרות המתקמרות רצופות זהב, בקירות צרובים מלאכים וקדושים.

הוא מאמין שהנה הוא תכף שם, על סף התואם. תכף המפה שבפנים תישלף ותתאים לממשות החוץ.אבל יום אחד לפני מיסה הוא נתקף צחוק. בפתח כנסייה מוצג לראווה גוף המושיע שלהם, מגולם בעץ, מרוט, כחוש, שכוב בארון זכוכית. כל זוהר החלל משתבר בזכוכית. קבר בדולח מהודר למי שתורתו עוני. הוא חושק את השפתיים. איך אפשר להיגאל ולשם מה. אולי הרהב הזה מעודד סגידה, אבל אם הוא נוגע בנשגב, בזכות החומריות שלו הוא נוגע, כל זה מעשה ידי אדם.

לא נשגב, הוא תופס, אימה, ריאות משתתקות, נפש מתעממת, הוודאות שהעושר המוגזם אינו אלא תחבולה, לכסות על הבוז לרוח, על נחיתות החסד, את הצדקה לבטל בתועפות זהב, מזימה גאונית. הפעמון במגדל פולט צליל נקי, או שאולי גרונו של אולי אחד מנערי המזבח מטפס אל תו מבריק, נוקב. רשת המילים קורסת, מילות היחס נופלות ראשונות, אחריהם נקרעים קורי התארים. המסמרות של שמות העצם מתרופפים. רק פסולת הפעלים עוד נאבקת, באתי, עשיתי, קום, נוס, היה.

אני, אמר לי התייר, הרגע כה מוחשי אצלי, החבטה המוזיקלית, והצחוק המר שנתקע בקנה הנשימה, הגיחוך המרעיל. מאז העפלתי אל ראשי הרים שלעומתם ההרים שלכם הם בקעות, שוחחתי בתנועות ידיים עם קבצנים בכיכרות, גלים הגביהו אותי עד שחזיתי בפני השטח של כוכבים זעירים, הטיתי שכם בשדות אורז, ראיתי צפרדע בולעת אל קרבה ששים בתים, ותנין בולע אותה, ועורב בולע את התנין ומתיישב בראש עץ כביר, מיטות של מלונות חרקו תחתי, כרעו תחת גופים ששמותיהם נשמטו ממני, חלפתי על פני ערי חוף בנויות מעצמות דג, כמעט ונדרסתי בחציית כבישים, אווזים נוטפי שומן עיכבו אותי במדבר, שלא לדבר על אנדרטות האבן המנותצות של מלכי קדם, ישבתי בבתי קפה, במערכת שמש זו או אחרת החלפתי הנהונים עם יהודים נודדים או מחרוזות מידע עם בובות חושבות, מי מסוגלת כלל להבחין ביניהם.

בחשבון אחרון המראות והריחות והטעמים מתערבלים כולם במחשבה, המקומות הופכים דומים, בתחילה בשל דלות הניסיון, דלות הרשמים, אחר כך בשל עודפותם, בשל חולשת השפה. ייתכן שניסיתי ללמוד את לשון המקומות שאליהם תעיתי, לבנות מחדש את תמונתם בתוכי, כמה מייגע לשנן את שמות השבועות, החודשים, שמות המספר, חריגויות הסלנג, גחמות המגדר. מצאתי ביצירות המדע הבדיוני שלכם, אמר לי התייר, הזיות נחמדות, לא יעילות בעליל, דג בבל, מכשיר תרגום כלל יקומי, שלוחה של מכונת זמן בדמות ביתן משטרה. אבל בלא ידיעת השפה המיוחדת למציאות שנקלעת אליה, שצמחה לקבוע את הממשות במקומה, או שעיצבה אותה, שבדתה אותה, אתה כופה עליה את שפת האם שלך, אינך ער לדקויות כבר, להבדלים, הם נזנחים, השפה שלך טורפת הכול, טוחנת הכול לידוע, למוכר, אמר לי התייר, ובמוכר אתה לבד, תמיד לבד, באיזו שפה אני מדבר אליך בעצם, עדיין אתם מדברים פה את השפה המתה הזאת.

מתוך הסרט "האיש שהרג את דון קיחוטה"

אבל אני כן זוכר בחדות, אמר לי התייר אחרי שתיקה, בשביל החלב, במקסיקו, בגואנחואטו, במוזיאון הייצוגים החזותיים של דון קיחוטה, ראיתי פסל של חולם החלומות ההוא. הסוס שלו, והחמור של נושא כליו, נטועים בסלע, אבל ידו של האביר מושטת אל ספר, שמאיים להינתק מכף ידו, והוא מתרומם אליו, כמעט מרחף גם הוא. האם לא תכלית כל המסעות להתגלגל בסיפור שאפשר למסור הלאה, מרדף אחרי סיפור שאולי סופר לנו ואנחנו סבורים שאם נקיים אותו, יתברר לנו משהו.

בורחס, שהיה חביב על עצמי בן העשרים, והלהיב יותר את עצמי בן העשרים הארבע, טען שהאנושות חוזרת ומספרת גרסאות מרובות של שני סיפורי יסוד, גבר שמשתוקק לחזור הביתה וגבר שהולך אל הצלב. בורחס הערמומי, בורחס הנוכל, בורחס האכזר. לא נסתר ממנו שסיפור שלישי כבר עולה עליהם, הסיפור של מי שנפל בשבי הסיפורים שסופרו לו. אותו הוא מסווה. וממילא אלה סיפורים של גברים. רק בשפה המתה שלך אתה עוד שומע מגדרים, אבל מה אני בעיניך, שאל התייר, אני גבר, אישה, מין שלישי, מין נכחד, המין העתיד לבוא.

במוזיאון סומאיה, במקסיקו סיטי, גם כן בשביל החלב, עצרתי באולם השנהב, חדר עמוס פיתוחים וגילופים בשנהב. מול איקונה של המשורר הנשכח לי באי עצרתי. יד האומן שמרה על עיקולה המקורי של קרן הפיל, עשתה אותה לעיקול הגוף של המשורר. הבעה משועשעת נתנו לו החרטים, תרגום של היציבה העקמומית לתובנה קיומית. שולי גלימתו נמזגו בבסיס משוכלל, עתיר דמויות ננסיות. מחזה מתנועע של המון חיים. התכופפתי לראות. ביניהם מצאתי אותו, את עצמי בן העשרים, קורא ישוב על מיטה צבאית. הוא היה בגבו אלי, אבל דופן השעה הייתה עשויה נייר. קולי היה מחלחל בעדה, ואיתו תאורת הדמדומים של המוזיאון. יכולתי לקרוא בשמו, ידעתי איזה מבט יתגלה בעיניו כשיסתכל בי, וידעתי איזה מבט אשיב לו. מה היה לי לומר לו. הוא בער משירה, הוא טעה. הוא עדיין טועה, אתה מקשיב לי, שנינו עדיין לא מבינים דבר.

שמעון אדף: יליד 1972. ספרות הבלש והמדע הבדיוני שלו זיכתה אותו בהערכה גורפת כאחד הסופרים הייחודיים בישראל. זוכה פרס ספיר לשנת 2013.