ספרים ישנים נודדים כמו רוחות רפאים, וכמוהן הם אף עשויים לתקוף

פתק ישן שמצאה ענת עינהר באחד הכרכים של האנציקלופדיה העברית עצר לרגע את נדידת הספרים הגדולה שמתרחשת בכל עת ובכל מקום. סופרים כותבים על נדודים, פרויקט מיוחד לפסח

18 באפריל 2019

לאחרונה הוריי עזבו את ביתם מרובה החדרים ועברו לגור בדירה צנועה יותר, בת שלושה חדרים בלבד. הם העמידו למכירה חפצים רבים שלא נמצא להם מקום במושבם החדש: סכיני מטבח, מערכות של צלחות וספלים, סירים ותבניות אפייה, קערות הגשה מקריסטל, כלי חרס מעוטרים, ואפילו ספה בת שלושה מושבים ומיטה זוגית. פרט אחד שהיה נפוץ בביתם נעדר מן ההיצע, ואלה הם הספרים. לא מעט ספרי קריאה וספרי עיון, מהם בנושאי ספרות מקצועית משל אבי, התקבצו על מדפיהם במרוצת הזמן, אבל ברור היה כי איש לא יהיה מעוניין לשלם בעבורם.

לא התעניינתי בגורלם. אפשר שעודם עומדים על המדפים כבכל הימים, ואפשר שהושלכו לרחוב עד שיפונו משם בבת אחת בידי משאית הזבל העירונית, או אחד אחד בידי עוברי אורח. למען האמת, אין בי צער על אובדנם, אף שרבים מהם ליוו אותי כל חיי וקטעים מתוכם נחרתו עמוקות בלבי במין אנתולוגיה פרטית. לא פעם אני נתקלת בערימות ספרים, גדולות כקטנות, בפתחי הבתים בעיר ועל ספסלי הרחוב. בפייסבוק אני נמנית עם קבוצה שנקראת "ספרים ברחוב", שם עוברי אורח מעלים תצלומים של ספרים שננטשו פה ושם, מציינים את כתובתה של נקודת האיסוף ותו לא. הספרים הנטושים מוטלים יחד במה שיכול להעלות על הדעת דימוי ארכיוני קיצוני של קברי אחים – הם שמוטים תחת כריכותיהם כאילו נורו בגבם, מגובבים זה על זה באי סדר, לרגע זוקף דף בודד את ראשו ונרעד ברוח, ואז דועך בחזרה אל דבוקת הדפים. אלא שזו אסוציאציה מרחיקת לכת: אם אמנם מדובר באוסף מתים, הרי שהם נועדו לתחייה מחדש, ומי שגזר עליהם את דין הרחוב מייחל בעצם להנדיד אותם הלאה והלאה. ספר שסולק מביתו של האחד, ימצא אולי קורת גג אצל אחר.

עוד כתבות מעניינות:
מסע עם עצמי בן העשרים: שמעון אדף כותב על נדודים
לכתוב זה להיות מפוצלת תמיד: לאה איני כותבת על נדודים
נסיכת הנילוס בורחת מהסדר: קומיקס של ג'וליה פרמנטו ודוד דובשני

תנועת הספרים היא איפוא הנדדה. צורת נדידתם סבילה, מתרחשת לפעמים כמו מאליה, בהיסח דעת של ממש. אולי הזדמן לכם פעם לגלות בביתכם ספר לא קרוי ותהיתם על פשר הימצאו אצלכם. ואתם תוהים אז, אולי קיבלתם אותו פעם במתנה? אולי מישהו קרא כאן אי מזמן ובלכתו שכח לקחת? אולי השאלתם מאדם קרוב ושכחתם להחזיר? אולי אספתם מהרחוב בגחמה רגעית, הנחתם איפה שהנחתם ונשכח מלבכם? אנחנו מדפדפים אז בחופזה לעמוד השער, מחפשים אות להקדשה שנרשמה בעט, אולי הטבעת דיו של חותמת ספרייה. אנחנו עושים כן לאו דווקא מפני שהספר יקר ללבנו כל כך, אלא משום העלבון המקנן בכל שכחה. אבל ספרים ישנים נודדים כמו רוחות רפאים, וכמוהן הם אף עשויים לתקוף אותנו לפתע פתאום – מהתלים בזכרוננו ובמושג הקניין שלנו.

באחרית הדבר שכתב המהנדס וההיסטוריון הנרי פטרוסקי לספרו "הספרים על מדף הספרים" – ספר שיצא לאור במפנה האלף, רגע לפני מהפכת הקריאה האלקטרונית וזילותם התרבותית והחומרית של הספרים – הוא מונה עשרים וחמש המלצות לסידור הספרים בספרייה הביתית, בהן סידור על פי מועד היציאה לאור, סוג הכריכה, ספרים שנקראו ולא נקראו, אהובים ולא אהובים, מספר הדפים שבספר, ואפילו על פי מידת ההנאה. לאחר שתיאר פטרוסקי את ההיסטוריה של הצבת הספר, סידורו ואחסנתו למן מגילות הפפירוס ועד לעותקי הדפוס התעשייתיים של תום המאה ה־20, הוא מסכם את חיבורו בציווי אחד אחרון: "תהיה שיטת הסידור אשר תהא, הספרים הם חלק מריהוטו של חדר, ועל כן חזותם על המדף ראויה למחשבה לא פחות מהעמדתם של שולחנות וכיסאות על השטיח, או בחירת תמונות לקירות. מדף שאין בו גיאומטריית ספרים סדורה הוא מכוער כמו כיסא שהושאר עקום על יד שולחן האכילה, או מסגרת תמונה שתלויה כמו דגל. הספר המודרני נועד לעמוד זקוף על המדף ולא להישען על שכניו במשחק משיכת חבל על פני שטח ריק. כשספר אינו יכול לעמוד זקוף, זה הזמן להביא תמוכת ספרים ולשים סוף לספר" (תרגום: עתליה זילבר).

הספרים של פטרוסקי הם אפוא יושבי בית, בני מסורת מוסדית קנאית. אלא שבאותה עת ממש, אי אז בסוף שנות התשעים של המאה החולפת, שמעתי ארכיטקט מדבר על העתיד לבוא, בעת שתיאר בהתלהבות את התמורות האחרונות בעיצוב הסלוני. אותו ארכיטקט טען שאם עד כה היו דיירי הבית מתפארים בארונות ספרים צפופים שיעידו על השכלתם, טעמם ואופקיהם הרחבים, הרי שבאחרונה מסתלקים הספרים מנוף הסלון, ותופסים את מקומם מכשירי אלקטרוניקה מתקדמים כטלוויזיות גדולות, ממירים, מכשירי הקלטה ומערכות סאונד משוכללות עם כונני דיסקים, מגברים ורמקולים; כל אלה מעידים בעיקר על מידת עדכנותם של בעליהם, על שעות הפנאי והרגלי הבידור שלהם, ואף על ממונם. עכשיו אני מחייכת בגיחוך מה בהיזכרי באותה תהפוכה זמנית, שככל תהפוכה נגרפה לבסוף עם רוחות הקדמה ההפכפכות, והסתלקה מהנוף על כל מכשיריה וכל תקעיה החשמליים, שלא נותר להם ולו שקע ידידותי אחד. אף על פי כן ניצחו הספרים, אבל נצחונם אינו תפור לפי חזונו של פטרוסקי; הם ניתקו מבסיסיהם המגוננים ומוסיפים לנדוד, קלי משקל ובני אלמוות.

ספרים שהושלכו ברחוב שרירא הגאון (צילום: עידן סוזין)
ספרים שהושלכו ברחוב שרירא הגאון (צילום: עידן סוזין)

 

אפילו עכשיו, כשאני מחפשת אחר הספר האהוב שברצוני לצטט מתוכו, אני נתקפת רגש טינה מבעוד מועד. מזמן לא נתקל בו מבטי, ואני מלאת חשד שהחיפוש הביתי לא יצלח, מפני שוודאי הדחתי אותו אי פעם אל פינה מודחקת בבית, או אל פינת הרחוב, או השאלתי בפזיזות, ומי יודע לאן הוא נע ונד בינתיים. זכור לי קטע מספרו של יהושע קנז, "האשה הגדולה מן החלומות", אבל אני מתאווה לאחוז בספר עצמו ולא רק במה ששמור בזכרוני: אותו גבר, המכונה "ההונגרי", חלם על היום שבו יעזוב סוף־סוף את עמדתו על פס הייצור במפעל ויתפנה לקרוא ספר גרמני על ג'ון פיצג'רלד קנדי, שקנה פעם בחנות ספרים משומשים ליד התחנה המרכזית. אני זוכרת את דין המוות שגזר ההונגרי על הספר שנדד לידיו, מוות שבישר את מותו שלו. אני מתעקשת עכשיו למצוא את הספר שלי, חולפת עוברת על פני שדריות הספרים על מדפי שאין בהם כמעט שיטה, סדר וקביעות. אני מופתעת לגלות אותו בסופו של דבר, וחזותו שונה לגמרי מהספר שזכרתי. ההוא היה ירקרק עם ציור של אגון שילה, ובידי אחוז עכשיו ספר כתום עם ציור של אוטו דיקס.

אני נזכרת ברגע דומה, שבו חיפשתי אותו ספר בספרייה, וגיליתי למרבה הכעס שהוא נעלם כלא היה. הסתבר לי שהנדדתי אותו במלוא מובן המילה, שילחתי לאן ששילחתי ולא דאגתי שישוב אליי. לכן הלכתי אז וקניתי עותק ממהדורה חדשה עם עיצוב מחודש. כך או כך, הספר נמצא עכשיו בידי. ההונגרי ניגש לקריאה, אבל סימני עברו של הספר, פגעים ופגמים מתחנות קודמות בחייו הנעלמים, מסיחות את דעתו. "מי קרא שורות אלה ותרדמה אחזתו", הוא תוהה, "קיפל את זווית הדף, כיבה את המנורה שליד מיטתו, התכסה בסדין ועצם את עיניו לישון? ואולי נעשה הקפל לשם הבלטת המקום, כדי לשוב ולקרוא בו? ההונגרי ממשש את דף הספר: הנייר עבה, שוב אינו לבן, שוליו דהו והאפירו במקצת. הספר מונח היה זמן רב על הדוכן בשמש (…) ההונגרי מנסה לאמוד את חוזק הנייר. הוא מושך את הדף משיכה קלה, מושך שוב, בחוזקה – והדף אינו נתלש. בוחן את כריכת הדפים: הם תפורים קונטרסים-קונטרסים ודבוקים היטב. בעמוד הראשון מתנוסס תצלום דיוקנו של הנשיא המת: פניו מוגבהים שמאלה וחיוך על שפתיו (…) ההונגרי מחייך אל התמונה, מחקה חיוכו של הנשיא. פתאום דעתו מתבלבלת עליו, והוא מדמה בלבו כי זו תמונת האיש, שהחזיק בספר לפניו…". או אז מתנפל הכתוב בספר על ההונגרי וסיפור חייו של קנדי הופך לפיסקות אקראיות, וההונגרי משיב מלחמה ומשסע את דפי הספר לגזרים, תחילה בהתקף אמוק ואחר כך בשיטתיות מקפיאה דם של ביתור גופה. "סוף הספר", אם להשתמש באירוניה בלשונו של פטרוסקי, הוא גם סוף נדודיו מחסד אל חסד, מפגע לפגע.

לאחרונה, אחרי הרבה לבטים, פיניתי ארונית שלמה משלושים ואחד כרכים של האנציקלופדיה העברית, שבעלי קנה בחנות יד שנייה ליום הולדתי השלושים ואחד. יום אחד, בשעת דפדוף באחד הכרכים, הבחנתי בפתק קטן צהבהב שלא ניזוק, נסתר עמוק בפנים, נצמד אל תפר הדפים. פרשתי אותו על כף ידי, נייר דקיק ושברירי כמו קליפת בוטנים, ונגלה לעיניי כתב יד ילדותי, רשום בעיפרון שלא דהה עם השנים: "אני חושבת שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי ואני בטוחה בזה מאוד כי כולם מרביצים לי בבית ספר". חשבתי על הילדה שהייתה תמימה דיה להניח שפתק הווידוי שלה לא יימצא לעולם, חריג כל כך בביטוי היחידי של חדרי חדרים לעומת שלל הנתונים האובייקטיביים המוחצים אותו בתוכם. מיד השבתי את הפתק למקומו, סגרתי את הכרך והכנסתי בחזרה לספרייה, השכחתי מלבי איזה כרך ואיזה ערך כומסים אותו.

רק כעבור מספר שנים, כשגמלה בי ההחלטה להנדיד סוף סוף את האנציקלופדיה כולה אל גורלה, החלטתי להציל את הפתק ההוא מגזירת הנדודים, ולשמור ולו בעקיפין על התום ששם מבטחו בספר שהתגלגל לידי במקרה. ניערתי את כל שלושים ואחד הכרכים זה אחר זה, בחשתי בין ערכיהם המתחלפים בתור הא"ב. אבק, נדלים ובדלי חוטים נפלטו מפי הדפים הגדולים, וכמעט איבדתי תקווה למצאו ביניהם. רגע תהיתי אם לא הזיתי את חזיון הפתק ההוא ברגע של דמיון יתר, אבל לבסוף העליתי אותו מחביונות האנציקלופדיה, דק כמו לחישה וכמעט אפסי למגע, ואף על פי כן ממשי עד מאוד וצורב את הנפש כמו בגילוי הראשון. הלכתי אל ארון הספרייה ובחרתי לו מחסה חדש, ספר של תומס מאן, שסברתי שלא ינדוד ממני לעולם.

עכשיו אני מעיפה מבט זהיר לאחור, גוששת את קווי האנך הדחוקים במדפים ולשווא, לא מוצאת שם את "מוות בוונציה". אולי נדד מכאן על פי אותו טבע יהיר וגחמני של חפצים שיאריכו חיים אחרי בעליהם. ואולי, עולה בי רגע טעם הנקם של בני החלוף, אולי רוחו של ההונגרי, רוצח הספרים, כילתה בו את זעמה ושמה קץ לנדודיו.

ענת עינהר: ילידת 1970. מהסופרים הבודדים שאנחנו ממליצים לעקוב אחריהם בפייסבוק. הייתה מועמדת לפרס ספיר בשנת 2015.