להיות סופרת זה להיות מפוצלת תמיד: רגל פה, רגל במתחלף

 לפני כמה שנים נשאלתי באחד התחקירים הללו שמקלפים ממך בעצם כלום, מהו הדבר ההרפתקני ביותר שעשיתי בחיי. כיוון שמטרת התחקיר נועדה לשרת הפקה של פרס ספרותי כלשהו, תמהתי על עצם השאלה. "לא, אני מתכוון בחיים ממש", התפתל התחקירן. "משהו נועז באמת. טיפסת על הרים? רכבת על סוסים? עברת עולם?".

מעולם לא הבנתי מדוע בניגוד לריאליזם הצרוף, והשקרי כמובן, הדמיון – "פונקציה של ידע", חילנה אותו פלאנרי אוקונור – נתפס כגנום שמקורו במאדים. אבל בדיוק מן הטעם הזה, מה טעם היה לאזכר את הספר ההיתולי־פיקרסקי שבעבורו נמצאתי אז מועמדת לפרס. כוונתי, אם רומן על פסיכולוגית רחובותית, סוסית למראה, ששבה מטקסס כדי להינשא לקנטאור, לא נחשב הרפתקני ונועז דיו – מה כן?! באותה מידה תפל היה לי להוסיף שכל זה קרה רק ברומן ה ז ה. כי באחד הקודמים למשל, הגיבורה, קוראת אנדרוגינית, שגונבת ספרים, נודדת בין העלילות, משוחחת עם מחבריהם, וסופה שצועקת "רס־קול־ני־קוב!" תרצח זוג קשישים – לא הייתה מעלה או מורידה. כלומר, מאין צמחה התדמית הזו, שסופרות הן יצוריות נייחות? אוסף גרוט של משקפיים ופריצות דיסק שמחליד מול מסך המחשב. "לראות עולם בגרגיר חול," כתב המשורר ויליאם בלייק. מישהו ספר פעם כמה סיפורים יש בחולות נודדים?

עוד כתבות מעניינות:
מסע עם עצמי בן העשרים: שמעון אדף כותב על נדודים
ספרים הם כמו רוחות רפאים: ענת אינהר כותבת על נדודים
נסיכת הנילוס בורחת מהסדר: קומיקס של ג'וליה פרמנטו ודוד דובשני

ואולי, ככלות הכול, מדובר בסתירה (רטורית) בין תפיסות עולם. כלומר, אולי זו רק בעייתי האישית שאני תופסת את נדידות הכתיבה הללו – ממקום למקום, מזמן לזמן, מדמות לדמות, מעולם לעולם, ובעיקר מלשון ללשון – כבית, פשוטו כמשמעו. בבחינת, בית קטון לו היה לי, כאוטי אך יציב. מין יבשת פנימית שמרוהטת באפשרויות קיום שמוכלאות מחדש, משתנות תדיר, ומאפשרות לנשום. "תפסיקי כבר לטפס על הקירות" (לשון אחר ל"ללכת לאיבוד"), היה פותח בעלי, כל אימת שהחיים האמיתיים, המתוחקרים, היו לי למחנק, ומסיים ב"ותתחילי לכתוב!".

עם הזמן, ככל שהאין ניצח את היש – שתכונה יש לו לאחרון, להתחדד ולא להיצבר – קיבלתי עלי שזהו, אני טקסט נודד. אבל הייתי בת מזל. שוב ושוב אפשרו לי בבית הקבע "הריאליסטי" לחזור ולהתאבד על הבית הפנימי הזה, שכולו מרחקים, כמעשה נוודית חפה מדאגות. כי הנסיעות הללו, המעברים הקיצוניים, הסיירות-שוטטות, דרשו התבודדות. דרשו בעצם סוג של נטישה.

והיו עוד השלכות. אין למנות את מספר הפעמים שבהן סגרתי את המחשב, קמתי מהישבן (לא שגיאה), שטפתי פנים, ולמרות הכול המשכתי לרחף. מה שהביא הסתכנויות: כמעט דריסה, כמעט שריפה, נפילה, עוד נפילה, טעויות. השתטויות. והמון. לסוגיהן. כי לא, זאת לא עבודה של משמונה עד ארבע, או תשע עד חמש; וזה לא לספרת תחקירים לתכנים. כי להיות סופרת, כותבת־ספרות, זו דרך חיים. זה אומר לכתוב גם כשאינך כותבת, או כשאת עובדת בלהתפרנס. זה אומר להיות מפוצלת תמיד: רגל פה, רגל במתחלף. זה לחוות בלי שביעה, ולספוג בלי עור. זה לבהות כך פתאום באמצע קריאה, בלב אירוע, מוסחת דעת וחולמת בהקיץ. זה לחפש, לפעמים שנים, את המפתח הלשוני שיאפשר לך את הכניסה החד פעמית לסיפור חד פעמי. זה להגות ולדמיין ולהפליג, ולהתכנס פנימה, ועוד יותר פנימה, ועוד, עד שיום פלאי אחד את מדברת עם חיזיון, ומחמיצה את הירוק (במקרה הטוב) ברמזור. פלא שמעולם לא הוצאתי רישיון נהיגה?

(צילום: אייל לנדסמן)

"מה הבעיה? שתכתוב בערב, אחרי שתחזור מהעבודה", היו מי שהוכיחו פעם סופרת אחת, ציפור נדוד בזכות עצמה, כמבקשים ממנה לחדול להיות הו, כה טוטאלית… אך בטרם יתעקם ולו פרצוף אחד, הרשו לי להתוודות, לא רומנטיקה יש לנו כאן. כי אם חתיכת דפיקות שברוב הפעמים אין עליה שליטה. באחד הסיפורים שבספרי החדש "השמלה" (כתר, 2019), גיבורה סופרת גוררת את ילדתה שבחופשה למסע החתמה בבניין נטוש, כאילו הייתה – היא, האם – אווזון יתום הנצרך לכנפיים לחסות תחתן, שאחרת לא יעוף. "מקומות כאלה רק מתחננים שנבזוז מהם זיכרונות… בלעדינו הם טובעים בנשייה", מנסה "המבוגרת האחראית" לפתות את בת השש להסכין לפלישה, ולשחק ב"נדמה לי" באמת. "אני אספר אותך לאבא, אפילו שהיה לי כיף…", מאיימת (ומבצעת) בסוף ההרפתקה המטוילת הכפויה, ששיחקה ופחדה באמת.

אט אט התברר הדפוס: נדודי המציאות החלופית שלי יצרו גשר (ליתר דיוק אני יצרתי, שותפי בנה), שבאמצעותו יכולתי לחזור הביתה, למשפחתי, כלבנה במילואה, עד שחזרתי וחסרתי שוב. או כמו שהאב בסיפור המוזכר לעיל, שמסנגר על האם, לוחש באוזן הקטנה: "ששש, תביני, חמד, זה בגלל הסיפורים…". אלא שעוד התברר, שהיצר המגוחך־ממכר הזה לא מרחם גם על הבדויים: "אין רגע שקט אצלך! מספיק שאוריד לשנייה את העיניים מהשורה, וכבר הגיבורה שלך במקום אחר!", נזפה בי פעם קוראת נאמנה. ואף היטיבה לאבחן: "הגיבורים שלך רדופים: נמלטים, מתרוצצים, מתגלגלים. את, א ת רדופה!" ואחרת, חוקרת־ספרות, סיכמה: "רכבת הרים!". כשזו גם זו רמזו לכתיבה כמעשה של תיקון.

וידוי אחרון: לא זו בלבד שבחיים (המתוחקרים), אני פחדנית גמורה, והתיקון הוא תמיד חסר תקנה, הכתיבה היא עצמה כלוב, כלוב נדודים. "עלוב, עלוב היה לדעת שהיא חיה בגלל הסיפורים", מודה גיבורת הסיפור הארס־פואטי האמור ("בגלל הסיפורים"), שבספרי "השמלה". "לאן אני אחזור עכשיו?" שאלתי את בעלי, נודד נדיב וחופשי בזכות עצמו, כשידענו שלא עוד יצליח לשוב אלינו ממחלתו. "את תמשיכי לכתוב!" הוא ענה לי כמתעקש על איזו כתובת שגויה. "את תמשיכי, ותמשיכי ותמשיכי לכתוב".

לאה איני: ילידת 1962, נולדה בשכונת שפירא. מהסופרות הבולטות והפורות ביותר בדורה. זעתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.