אמילי מואטי עדיין מאמינה בגבאי ומנבאת לעבודה 20 מנדטים

בדרך לחוג בית בנס ציונה, אחד מעשרות שבהם השתתפה בחודשים האחרונים, אמילי מואטי (38) מפעילה את הפלייליסט שמלווה אותה בדרכים. המילים "דונ'ט גו פור סקנד בסט" מ"אקספרס יורסלף" של מדונה מתנגנות במכונית בזמן שהיא מתאפרת. "אנשים לא מעריכים כמו שצריך מוזיקת פופ", היא מסבירה לנוכח מחאה קלה מצד שני העוזרים שלה. מואטי, שהופעתה בניחוח שיק פריזאי מוקפדת כרגיל, אמנם סובלת מכמעט 40 מעלות חום באותו יום, אבל היא לא נחה וודאי לא מכוונת ל"סקנד בסט", אפילו לא בשבוע שבו מפלגת העבודה צונחת לשישה מנדטים בסקרים.

"כן, אני מודאגת מהסקרים, וכן, הם מדירים שינה מעיניי", היא אומרת אבל ממהרת להוסיף: "שמעון פרס, שבעלי עבד איתו כמה שנים טובות, נהג לומר שסקרים זה כמו בושם – אפשר להריח אבל מסוכן לבלוע, והוא ידע על מה הוא מדבר. אנחנו עובדים על ניצחון. בכל מקרה באנו למרחקים ארוכים".

ולנוכח המצב, מה לגבי איחוד בשמאל עם העבודה, מרצ, אלדד יניב ואולי כל הגוש בראשות אהוד ברק?

"אני חושבת שבאיחוד עם מרצ השלם יהיה קטן מסך חלקיו. מרצ שמאלית מדי למצביעי עבודה, והעבודה לא שמאלית מספיק למצביעי מרצ. הייתי מעדיפה שמרצ תישאר מרצ והעבודה תישאר העבודה. כן הייתי מחברת בין אלדד יניב למרצ, אני חושבת שזה יכול להיות מעולה והמחנה שלנו צריך לוחמים כמו אלדד והאנשים שיש לו במפלגה. אהוד ברק? אדם שאני מעריכה, אוהבת ומקווה שיבוא לתת כתף, אם לא לפני הפריימריז אז אחריהם. עוד יהיו הפתעות".

עוד כתבות מעניינות:
גבי לסקי מסתערת על הפריימיריז של מרצ
אסף הראל מצטרף לקואליציה של חולדאי
ענת ניר חולמת על משרד הביטחון

אבל הכי מפחיד זה נתניהו

מי שתוהה מאין שואבת מואטי את האופטימיות הזהירה שלה יצטרך כנראה לבחון את הביוגרפיה שלה: היא גדלה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של שכונת אזורים בנתניה, בבית דתי, אחות בכורה לחמישה אחים ואחיות נוספים. אביה אליהו עבד כמנקה בבית חולים ואמה מונה – כמבשלת וכקופאית בסופר. מבית הספר היא נשרה בכיתה י'. "ידעתי שאני לא רוצה את החיים שהנסיבות ההיסטוריות והממסדיות שאליהן נולדתי ושאליהן הגיעו ההורים שלי סיפקו לי. רציתי משהו אחר", היא אומרת.

היא חלמה לכתוב ספרים ולהיות מבקרת ספרות. ספר הביכורים שלה, "סימנים כחולים", מתאר את סיפורה של אישה שנאנסה וחוזרת לנקום ברוצח שלה וזיכה אותה ב־2018 בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. כוכבה הפוליטי דרך כיועצת התקשורת של ציפי לבני מ-2011 בהתמודדות מול מופז ב"קדימה", ועד לתקופה בה כיהנה לבני כשרת משפטים בממשלת נתניהו, הייתה חלק מאנשי המטה שלה. לאחר מכן, כיועצת התקשורת של הנשיא ריבלין בקמפיין הנשיאות, וברזומה שלה גם עבודה עם הרשימה המשותפת ועם עומר בר לב בקמפיין לראשות העבודה. בתום בחירות 2015 היא החליטה לקפוץ פנימה. "אמרתי לעצמי – אמילי, ימות העולם – את מתמודדת בבחירות הבאות!".

באוגוסט האחרון היא הודיעה על התמודדותה בפריימריז. מלבד הניסיון בהתנעת מהלכים משמעותיים מאחורי הקלעים, מואטי מוכרת כפובליציסטית בהארץ ובליברל וחברה קבועה למדי בפאנלים טלוויזיוניים של תוכניות אקטואליה א־לה "פגוש את העיתונות". למרות החיבה למוזיקת פופ ומעטפת מלוטשת, היא במהותה קרובה יותר לפאנק־רוק, עם יכולת לעלות דציבלים ולהעביר מסרים מושחזים כתער לבטן הרכה של יריביה הפוליטיים. בדיוק הזירות שבהן השמאל רגיל להפסיד.

סליחה שאני מחזיר אותך לסקרים, אבל איך שומרים על פוקוס כשאת רצה לרשימה שמתכווצת בכל סקר?

"בלילות האחרונים אני לא ישנה בגלל זה, אבל העניין בפוליטיקה הוא לא אני. יש סביבי אנשים שמאמינים ברעיונות שלנו ומאמינים בי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתייאש כי אז גם הם יתייאשו. בדרכים אני כל הזמן מדמיינת שאנחנו על 20 מנדטים, ואז לא נורא אם אגיע למקום 13 או 17. אבל זה קשה".

ובתוך זה את נשארת עם אבי גבאי.

"אני באמת מאמינה באבי ואני באמת מאמינה שהוא אדם מעולה. הגיע הזמן שבמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה מזרחי. הרעיונות שלו טובים ונכונים. אני חושבת שמי שהכיר שוליות ושוליים מקרוב יידע לתקן את זה טוב יותר מאלה שקראו על זה בספרים".

מה חשבת על הנאום של גנץ?

"היה נאום טוב. אני חושבת שהוא אדם טוב, הלב שלו במקום הנכון ואנחנו נהיה באותה קואליציה. או שגבאי ירכיב את הקואליציה או שהוא ירכיב את הקואליציה, וזו תהיה קואליציה מצוינת. מה שחשוב הוא להחליף את שלטון הימין, להחליף את השלטון שהפך אותנו למקום שבו אנשי מחולקים לפטריוטים ולא פטריוטים; או חלילה לפטריוטים ובוגדים".

דוד ביטן אמר את זה ישירות. השמאל לא לגיטימי בעיניו.

"אני לא סופרת אותו, בעיניי הוא לא אדם שראוי להיספר בשום צורה. הרבה יותר מטריד אותי נתניהו מאשר ביטן, מירי רגב או דוד אמסלם. זו הפעם הראשונה שמפלגת השלטון רדיקלית יותר מהמצביעים שלה. מצביעי הליכוד – אנחנו פוגשים אותם והם כמוני וכמוך, עם אותן מחשבות על טובת המדינה ומה ראוי, אבל ההנהגה שלהם קיצונית, משסעת ומפלגת".

השמאל מחפש לוחמים (ולוחמות)

"אין לנו פריבילגיה לאצילות של מנצחים", מרפררת מואטי ליכולת של השמאל הפוליטי להקדיש זמן ניכר להתבוננות פנימית וויכוחים אינסופיים, בזמן שבימין מסתערים יחדיו ומרססים בפחד ובדה לגיטימציה. "אני חושבת שהשיח האידיאולוגי העמוק הוא לא מה שאנחנו צריכים כרגע, הוא לא מה שהמדינה צריכה כרגע. כרגע המדינה צריכה לוחמים".

ואת באמת חושבת שחלק מהתיקון של העבודה הוא שהיו"ר גבאי הוא מזרחי?

"חד משמעית כן".

זו לא קונספציה שגויה? במבחן המציאות זה לא מחזיק מים.

"אבי גבאי לא נבחר רק כי הוא מזרחי".

אבל הרבה אנשים כן עשו את הבחירה הזאת, חשבו שזה מה שאולי ישנה את המפלגה.

"אבי גבאי הגיע למקום שהגיע למרות המערכות ולא בזכות המערכות, בניגוד לכל ראשי המפלגות הפריבילגים שהיה ברור להם מגיל 3 שהם הולכים להיות בראש. אני מזדהה עם זה מאוד, זה מאוד מדבר אליי וחשוב לי, ואני אעשה הכל כדי שייבחר לראש הממשלה. הסיפור של הימים האחרונים עם גנץ זה שפתאום הגיע בחור חדש לשכונה וצריך להצביע לו. אני מבינה את זה, אבל זה לא מפחיד אותי בשום צורה. אבי גבאי הוא אדם חכם שמסוגל לנהל את המדינה טוב יותר מגנץ, וודאי טוב יותר מלפיד".

הפעם רק קואליציה! אמילי מואטי ואופוזיציונר (צילום: תומר פלג)

כשראית אותו מפטר את ציפי לבני בשידור חי – יש לך היכרות קרובה איתה – איך זה גרם לך להרגיש?

"לא השתגעתי מהדרך שבה זה נעשה. ציפי פתחה לי את הדרך לעולם הפוליטי, ועל הרבה מתפיסת העולם שלי הקרדיט הוא לה. אני אוהבת אותה אהבת נפש. אבל פוליטיקה לא מורכבת רק מאידיאולוגיה וערכים, אלא גם מחיבה בין בני אדם, וזה לא היה ביניהם לכן זה היה צריך להיגמר. להגיד לך שמשמח אותי שזה נגמר כמו שזה נגמר? לא מאוד".

כמה מנדטים?

"אל תכשיל אותי, נו. אתה רוצה לשמוע באמת? אני חושבת שבמהלכים נכונים ובחבירות נכונות זה יכול להיגמר ב־20".

אני מדבר על מפלגת העבודה פר סה, בלי חיבורים ואיחודים.

"בעבודה נכונה, 20".

בחייאת, נו.

"אני אומרת, אתה תצטט, נדבר אחרי".

אף ילדה לא נשארת מאחור

בארגז התחמושת הפרטי שלה, אמילי מואטי מגיעה עם תוכנית חינוך שעיקרה על קצה המזלג הוא לאפשר שוויון הזדמנויות והקלות בחינוך לשכבת המוחלשות. "ראית את המקרה של תלמידת בית הספר שהורידו מהאוטובוס בדרך לטיול כי ההורים שלה לא שילמו? אני מנסה להבין, יש אנשים בינינו שלא רואים את עצמם בתור הילדה הזאת? שחושבים שהיא איזו תקלה לא הגיונית של ההורים שלה? אם יש כאלה, הם לא צריכים להיות בפוליטיקה. אם אנשים מגיעים לפוליטיקה רק בשביל לשלוט אז שיעופו מהעיניים, ואם אתה לא מרגיש שיש לך אחריות כלפי הילדה הזאת אז משהו לא בסדר. בדקה הראשונה שאני שם – דברים כאלה לא יקרו יותר, לא נעבור לסדר היום הציבורי על זה. אולי צריך להקים מועצה לאומית שתהיה אמונה על הקשר בין המשרדים, עם תוכנית ארוכת טווח בלי קשר לכהונת השר. זה אינטרס לאומי שלא יהיו ילדים כאלה במערכת החינוך".

למה בחרת בוורוד כצבע שמוביל את הקמפיין שלך?

"בעיקר כדי לשבור את הכבדות, לייצר פוליטיקה של בני אדם. כל הכחול הזה והמבט אל האופק והפנים הרציניות יוצרים ריחוק. יש אולי פוליטיקאים שצריכים את הריחוק הזה כי הם לא מביאים איתם הרבה תוכן, אז הריחוק יוצר יראה. אני בטוחה בידע ובתוכן שלי. גם כשאני נופלת כי אני לא דוברת שמאלנית ברמת שפת אם, בסוף כשרואים עוני ומקררים ריקים ידברו איתך על ערך השוויון, אבל לא מבינים את המהות של לפחד שיזרקו אותך לרחוב, שה־20 בחודש – התאריך שבו אתה מקבל ביטוח לאומי – הוא היום שבו משפחה נושמת".

זה נשמע כמו תחילת נאום על הבעיה של השמאל.

"כן, כן, כן, זו הטעות של השמאל. הוא מברבר את עצמו לדעת. יש לו גם תנאי קבלה בלתי אפשריים לאדם סביר. בימין אתה בא ומקבלים אותך. אמרת שאתה בעד ביבי? הגעת הביתה. בשמאל אתה עובר מבחני קבלה כל הזמן. יש בשמאל אנשים שצריכים שתעמוד אחת לאחת בתפיסות העולם שלהם. חרגת? אתה כבר לא משלהם".

את חווה את זה ברמה האישית?

כן, אני חווה את זה בעיקר במוקדים האידיאולוגיים מאוד בשמאל".

אנשים אומרים שלא כדאי ליפול על הצד הלא טוב שלך.

"זה לא נכון. אני אוהבת מאוד בני אדם ואין אידיאולוגיה קדושה בעיניי מאשר להסתכל על זה שמולי בעיניים ולשמוע. כלפי המחנה שלי, אגב, אני לא מלכלכת על אף אחד. להפך. אני רוצה לעבוד עם כולם יותר ולשתף פעולה, גם אם הם המתחרים שלי".

אבל תקבלי מהם את הקטנה.

"זה כואב, אני רוצה להגיד לך. אני לפעמים מרגישה את זה בגב. זה לא נעים. אבל אני מבינה אותם, גם אני לא היייתי רוצה להתחרות בי".