מרחיקי לכת: הסיפורים מאחורי מורחקי הברים התל אביביים

קמפיין MeToo והלך הרוח הציבורי שבעקבותיו גילו לנו שוב שבהרבה מאוד מקרים, מערכת אכיפת החוק לא יודעת לתת מענה לחלק מהמטרדים והסכנות שאורבות לנו במרחב הציבורי. לפעמים, התברר, הפתרון הוא בשיימינג לגיטימי וראוי, ולפעמים אנחנו תלויים ב"אכיפה עצמית" של גורמים שונים. כך למשל, ולאו דווקא בהקשרים מיניים, מוצאים את עצמם בעלים ומנהלים של ברים מפעילים סנקציות בדמות הרחקה למבלים שמטרידים את אלה שסביבם או שפשוט פוגעים בעסק שלהם. מרצונם או לא מוצאים את עצמם בעלי הברים בתפקיד שוטרים, חוקרים, שופטים וסוהרים מטעם עצמם בתחומי העסק שלהם.

"לצערי זה קורה בכל מקום", אומר נתי גוזלן, מבעלי הספוטניק והוודו. "אני מבין שבסיטואציה של בר, עם אלכוהול באוויר, נוצב מצב שאנשים משתכרים ולא שמים לב להתנהגות שלהם. אם מישהו מתנצל אני מבין את זה, אבל כשזה חוצה את גבולות הטעם הטוב אין לזה מקום אצלנו". גוזלן למשל נאלץ להרחיק מהמקום לצמיתות מבלה שגער במבלה אחרת. "היה בחור שהסתמס ברחבה ומישהי עברה ובטעות פגעה לו בנייד עם הכתף. היא ביקשה סליחה, אבל הוא התחיל לצעוק עליה ולעורר מהומה. ביקשתי ממנו לא לחזור יותר".

>> MenToo#: הגברים שחוו הטרדה ותקיפה מינית חושפים גם הם את סיפוריהם

לא רק בעלי המקומות נאלצים להתמודד עם המקרים הללו, גם העובדים במקום חווים זאת
על בשרם. דניאלה (שם בדוי), מארחת בבר מוכר בעיר שהעדיפה להישאר אנונימית, סיפרה לנו שלא פעם קיבלה הוראה מפורשת מהמנהלים להתעלם מלקוחות שמפרים את כללי ההתנהגות בציבור. "מנהל המשמרת היה עומד איתי לרוב בכניסה, מוודא שהכל בסדר איתי. היו כמה וכמה פרצופים קבועים שלא היינו מכניסים, כאלה שנתפסו מטרידים בחורות או כאלה שהיו מעורבים במקרי אלימות בתוך הבר. קיבלתי הוראה מפורשת להתעלם מהם עד שהם הולכים". במקרה שהתעקשו להישאר או ניסו לדרוש הסברים, דניאלה הייתה כבר מעבירה את הטיפול למנהלים.

"הורחקתי מכמה ברים", אומר בגאווה עמית קלינג, תגרן חובב ועד לאחרונה גם עורך התרבות של המגזין שבידכם. "לפני כמה שנים הורחקתי מהמנזר כי הייתי שיכור מדי, אבל זה לא נאכף וחזרתי תוך שבוע. אחר כך הורחקתי מסלון נפטון, בר שלא האריך ימים, כי הלכתי מכות עם הברמן. בכל מקרה זה לא היה מקום שרציתי לחזור אליו". ההרחקה האחרונה שספג קלינג התרחשה בהר סיני, שגם הוא אינו קיים יותר. "היה שם ברמן שחשבתי שמנסה לחבק אותי. צעקתי עליו, והוא התחיל לבכות". בתגובה לכך קיבל קלינג הודעה ארוכה מהמנהלים שבה הוסבר לו שהוא לא רצוי במקום. "הנוסח של ההודעה היה כזה – 'התייחסת בצורה מאוד לא מכובדת לעובד של ההר סיני… אין לנו שום רצון שתהיה חלק מההר סיני… תתבייש!'. לא יודע, אני ממליץ לכל אחד להיות מורחק מבר לפחות פעם אחת. תחיו קצת, מה קרה?".

גורמת לנו לעשות שטויות? בירה. (צילום: שאטרסטוק)

מקשקשים על הבר

מקרי הטרדה ואלימות הם אלה שבדרך כלל מביאים להרחקה של אדם מהמקום, אבל יש גם מקרים אחרים ומוזרים יותר. משה כלפה, הבעלים של הלוציפר, בר קטן שהעובדות והמנהלים בו מכירים את רוב רובם של הלקוחות, מספר: "היה אדם שבילה אצלי והחליט שהוא מצייר לבבות על כל הבר. זה היה ונדליזם לכל דבר, ובעיניי חוסר כבוד למקום שלי". כלפה הוסיף שהוא הזהיר את המבלה כמה וכמה פעמים, עד שבלית ברירה, בפעם החמישית, נאלץ להורות לו מפורשות לא לפקוד את המקום יותר לעולם. וזה לא המקרה היחיד של קשקשן בלוצ: "היה גם מקרה אחר, של מבלה שאני מכיר טוב, לימים גם הפכנו לחברים, אבל הוא פשוט החליט שהוא מצייר איקסים על הקירות. הוא הורחק למשך שנתיים".

לוציפר. גם מפה מרחיקים

אף שלמקרים המצוינים אחראים גברים, כלפה מבקש להדגיש שלא מדובר רק בגברים ושהיו גם כמה מקרים שבהם ביקש מנשים לא לחזור יותר. "אני רוצה שבמקום שלי אנשים ירגישו בטוחים, לכן אין מקום לאנשים שלא יודעים להתנהג בחברה – אין על זה סליחה. אנחנו מאוד רגישים לעניין של ספייס, כך שאם מדובר בגבר או באישה – האנשים האלה לא רצויים אצלנו". בתחקיר העומק שערכנו בנושא מצאנו גם את מצייר האיקסים בלוציפר. מדובר בגיא פיטשון, מקעקע במקצועו ובליין תל אביבי ותיק. "זה קרה לפני כמה שנים", הוא משחזר. "הגעתי די מאוחר למקום אחרי סיבוב בעיר, התיישבתי על הבר והיה לי טוש בכיס. מפה לשם הוצאתי אותו וקשקשתי על חלון או על הקיר, אני כבר לא זוכר. למחרת התקשרתי להתנצל, בדקתי אם הם רוצים שאבוא לנקות את העניין, אבל בעל המקום, משה, לא הסכים ואני מבין אותו. הוא נתן לי רמז עבה שאני לא רצוי בתקופה הקרובה. האמת שאני מקשקש בכל מיני ברים, אבל הלוציפר זה הלוציפר ושם זה לא התקבל בצורה יפה. קיבלתי". היום, אגב, הוא כבר אורח לגיטימי במקום, ולפעמים גם תמצאו אותו על הסט.

ועדת שחרורים

איך הנוהל הזה מתקיים בפועל? מי אוכף אותו? האם מדובר בפוסטר גדול של פרצופים שאסור להכניס אותם, שמחולק בתחילת כל משמרת לעובדים ולעובדות? לא בדיוק. "מה שאני עושה בדרך כלל זה להראות את הפרצוף ברגע שהסיטואציה קורית למאבטח בכניסה, שעובד בכל יום", אומר גוזלן. "המאבטח קולט את הפרצוף ודואג שהבן אדם לא ייכנס יותר". אצל משה בלוציפר אין מאבטח בכניסה, וההוראה מועברת אל הברמניות שאמורות לא להעניק לו שירות. עם זאת נראה שהן כלל לא נדרשות לסיטואציה הלא נעימה הזאת ושלפחות אצלו המורחקים מכבדים את ההוראה. "האמת זה הפתיע אפילו אותי", הוא משתף, "ברגע שאמרתי לבן אדם לא להגיע – הוא לא מנסה לשחק. זה נכון לגבי כולם. כולם הבינו וכיבדו את ההרחקה".

ואיך אפשר להסיר את עונש ההרחקה? מהו המסלול של האדם שטעה לחזרה בתשובה? "זה לא תמיד יצליח", מודה כלפה. "אני לא מרחיק אנשים כל כך מהר, אני לא שוטר, ואם הרחקתי כנראה זה היה משהו שמבחינתי היה גם ממש לא ראוי ולא מכבד את המקום, וגם ובעיקר פוגע בלקוחות ואת זה אני לא יכול להרשות. הם צריכים להרגיש פה בטוח. הייתה לקוחה אחת שהרחקתי שהייתה אלימה כלפי לקוחות, והיו שפנו בשמה – לא היא ישירות – כמה פעמים וביקשו שאאפשר לה להגיע. אין מצב שאאפשר לאדם כזה להגיע לבר שלי, הלקוחות שלי סומכים עליי". במקרים אחרים, כמו זה של פיטשון, משה מצא את עצמו נכנע. "זה כנראה לא יצליח בניסיון ראשון, אבל עם הזמן וכשמצטברות הפעמים, בסוף אני נשבר. אני איש חלש, מה קרה?".