עמק הבכא: זאת מסעדת אמצע הדרך באמצע הדרך. והיא לא מסעדה טובה

יש רגעים שבהם האקדח לא מופיע במערכה הראשונה, אלא מגיח כבר בכניסה ללובי. בעמק בראסרי, אין דרך קלה להגיד את זה, הוא הופיע בשירותים. או יותר נכון, בדרך אליהם. השירותים במסעדה היו מקולקלים והאורחים הופנו לאלו של המרכז המסחרי הצמוד, מה שהתגלה כמסע ניווט אתגרי עם מסלול שכלל, שככה יהיה לי טוב, שש פניות, ארבעה מסדרונות, שלושה סימני דרך וחנות קריסטלים אחת. אז איפה האקדח אתם שואלים? בדרך.

כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו במרכז מסחרי עם תחנת דלק בלב השרון. מקום שבו אחרי שעת נסיעה (לפחות) מגוש דן, הדבר הראשון שמקבל את פניך הוא ריח הפרות. כלומר, עשינו דרך בגיהינום התעבורתי של כביש 4. כלומר, אמורה להיות סיבה ממש טובה. ובאמת יש. מסעדה חדשה של עידו פיינר, השף החביב על הפודיז', ש"רוברטה וינצ'י" שלו גורמת כבר שנים לאנשים נורמטיביים להגיע מרצונם החופשי עד לפרדס חנה (!).

>> שתיים שתיים: 22 המסעדות הכי טובות בתל אביב בשנת 2022
>> 2022: השנה שבה הפסקנו ללכת למסעדות והתחלנו ללכת ל"מקומות"

בראסרי? זה נשמע לנו מוכר. עמק בראסרי (צילום שני הלוי)

בדיוק כמו שמבטיח השם שלה, "עמק בראסרי" נמצאת בעמק חפר והתפריט שלה הוא בדיוק מה שאתם חושבים עליו כשאתם מדמיינים בראסרי קלאסי. ולא, זאת לא תקלה אצלכם, הסיבה שאתם מדמיינים את זה בשחור לבן, היא כי זה לגמרי מפעם. עוד לפני שאתה טועם את הביס הראשון, רק מהתפריט והמוזיקה ברקע, אתה במסע נוסטלגי לעבר. שחזור של ימים רחוקים בהם לא קיבלנו באוטומטיות את נאום "המנות קטנות, אנחנו ממליצים לחלוק" וכל אחד הזמין לעצמו מנה עיקרית. דוגרי, התרגשתי. העניין עם בראסרי, זה שיש סיבה להיעלמותם מהעולם. ככה זה שהתפריט הבסיסי שלך מורכב ממנות שכבר לפני עשרים שנה היה לא מאוד עדכני להגיש אותן. אז נכון שיש עוד שאריות מהז'אנר, בעיקר בצרפת, אבל שם לפחות אפשר להצדיק את זה במסורת והרגלים ישנים. לפתוח היום "בראסרי" בלב השרון עם “נגיעות מקומיות"? יותר מוזר ממעניין.

התחלנו עם מרק בצל, כי יש דברים שאנחנו פשוט לא מסוגלים להגיד להם לא. ולמרות שזה לא הכי רחוק שנסענו כדי למצוא מרק בצל טוב, לצערנו הפעם לא מצאנו. הלוק היה מושלם. קערות לבנות עם מכסה כמו בספר, אבל הטעם לא הצליח לעמוד באותו הסטנדרט. מרק בצל צריך שכבות של טעם. הוא צריך עומק. הוא צריך אופי. המרק כאן היה חביב. שזה ה"היה דייט חמוד אבל אין לי מושג איך קוראים לו" של המרקים. גם הטוויסט של להחליף את הגבינה המותכת והקרוטונים בטוסטוני גאודה, לא הצליח להשאיר חותם.

מנת הרוסטביף הייתה מוצלחת יותר, אבל לוותה בסוג של מיני שערוריה. שמעו, לא מעניין אותי אם אתם עם בראסרי או מזנון דרכים, אתה לא יכול להגיש פרוסות רוסטביף ולא לתת לפחות חתיכת לחם אחת סימבולית. מזל שהזמנו את חלת הבריוש המצוינת (שום מזל. גם לבריוש אנחנו לא אומרים לא). הבשר שהיה עשוי בדיוק במידה, הגיע עם ניחוח קל של עישון, והשילוב שלו עם המתיקות של הבריוש היה נהדר. הירקות שהוחמצו בעמבה ואיולי העמבה שהוגשו עם הבשר היו מאוד, ובכן, עמבאיים. מה שאומר שהם היו יציאה אדירה של עמבה מעודנת או זוועת עולם עם ריח של זיעה (מחקו את המיותר במבחינתכם).

רוסטביף ואיולי עמבה. עמק בראסרי (צילום שני הלוי)

פולנטת הפטריות הייתה מייצג מובהק של כל מה שלא הגיוני פה. מבחינת הטעמים היא הייתה די מוצלחת, המתקתקות של התירס השתלבה נהדר עם טעמי האדמה של הפטריות ויחד הם יצרו ביס מוצלח. רק שכמעט ולא גילינו את זה, כי מבחינת מרקם זאת היה תקלה אחת גדולה. הפולנטה הייתה דביקה כמו טיט, ומעליה נשפכה שלולית של רוטב פטריות נוזלי כמו של פסטה. וזה לא שאין דרך לתאר את התוצאה. פשוט עדיף לוותר. דווקא סלט הירקות היה ההפתעה החיובית של המנות הראשונות. בעיקר כי הוא נראה לגמרי כמו סלט סטנדרטי, עם עגבניות מלפפונים, קולרבי וגבינת פטה מלמעלה, אבל הוא היה הרבה יותר מזה. כל כך מדויק בכל נקודה, מהתיבול ועד לעובי הקולרבי, שבכל פעם שאתה טועם ממנו יש לך על הפרצוף מין הבעה של הפתעה. למרות שבואו נכנס לפרופורציות: זה עדיין סלט ירקות.

המנות העיקריות הביאו איתן ביף בורגניון על פירה תפוחי אדמה, עוד מנת בראסרי קלאסית. במונחים פונקציונליים זאת מנה נהדרת. גדולה, עשירה, כבדה. מושלמת לארוחת ערב. על הלשון זה היה פחות וואו. הפירה היה מצוין אבל תבשיל הבשר לא באמת הצליח לפתח עומק של טעמים ולא ממש השאיר חותם. שלא לדבר על הבשר. בסוף כל מה שנשאר לך זה טעמים מוצלחים של גזר, שזה אחלה, אבל בואו. בשביל זה היינו מזמינים צימעס.

פילה הדג, לעומת זאת, היה ההפך המוחלט. כאן מוסר הים היה הכוכב הגדול של המנה. הדג היה עשוי מושלם, בדיוק לנקודה שבה הוא נמס לך על הלשון, והעור שלו היה כל כך קריספי שהוא היה יותר שביר מצוות המו"מ הקואליציוני של הליכוד. התוספת הכעורה שהגיעה איתו, מין תבשיל כרוב שמנתי הייתה– יכול להיות שהנטייה הטבעית שלי לחבר בין כרוב לתקופות קשות בהיסטוריה של המשפחה (למשל, סבתא שלי מבשלת ארוחת ערב, או לפחות מנסה) קצת פגעה בהתלהבות שלי, אבל גם אלו מאיתנו שאין להם תסביכי דור שלישי הסכימו שזה היה מיותר במקרה הטוב ו"לא ברור מה ניסיתם להגיד כאן" במקרים פחות מוצלחים.

ואם כבר מדברים על לא מוצלחים, הנה הגיע השורט ריבס שהוכנו בג'וספר (תנור שמדמה גריל גחלים). זו הייתה, בפער, המנה המאכזבת של הערב. לא ברור לי מה הם עשו לבשר, אבל זאת הייתה התעללות שהשאירה אותו יבש וחסר חיים. גם המליחות המוגזמת לא בדיוק עזרה לאירוע. התוספת של הפולנטה, אותה אחת מהמערכה הקודמת, רק בלי הפטריות, עם הדביקות והכובד, השלימה את רצף הכישלונות שעל הצלחת.

>> אונואומה: מסעדה קטנה, שולחנות קטנים, תפריט קטן. אוכל גדול
בסמטה הכי כיפית בתל אביב יש מסעדה נהדרת שלא מוכנה להודות שהיא מסעדה

ה-steak and frites לעומת זאת הייתה אחת המנות הטובות שקיבלנו. או לפחות היה לה את כל מה שצריך בשביל זה. הבשר, 250 גרם של אנטריקוט, היה פשוט מעולה ועשוי למדיום מדויק עם סימני צריבה מושלמים. סטייק נדיר שאי אפשר שלא לסיים עד הקצה. אם זה לא מספיק, הוא גם הוגש עם ערימה מפוארת של חוטי צ'יפס מסולסלים. מה שכן, להכניס לפה ביס של בשר עם צ'יפס לעצום עיניים כדי להתענג על הרגע ואז לקלוט שהצ'יפס הוגשו קרירים זאת אכזבה גדולה. אל תשאלו איך גיליתי.

אוף, דווקא את זה לא הזמנו. סברינה הדרים, עמק בראסרי (צילום שני הלוי)

בשלב הזה היינו מפוצצים לגמרי אז הזמנו רק (!) ארבעה קינוחים. היו שם מוס שוקולד מוצלח למדי, עם חתיכות בראוניס בפנים שהוסיפו משחק מרקמים נחמד. הייתה צנצנת "לימונית", שכבות של פנקוטה לימון, קרם לימון וקציפת גרניום לימוני שהיו כולם נעימות וכייפיות ועשו קולות רקע נעימים לכוכב האמיתי של המנה  – שטרויזל המעולה שהיה מפוזר מלמעלה. היה טארט פלאן, שהיה בדיוק מה שאפשר היה לדמיין שהוא יהיה – טארט עם מילוי פלאן עדין, כמעט יותר מידי. והייתה בוואריה. כל מי שגדל כאן בשנות השבעים והשמונים יודע שבוואריה היא אחד מאבות המזון. בטח כשאתה יושב לאכול בתחנת דלק. כל מי שאכל קינוח בעשרים השנים האחרונות, מבין שבוואריה זה פאסה. ובכל זאת, הבשורות הטובות הן שהבוואריה של עמק בראסרי מצליחה להיות מוצלחת, רלוונטית לחלוטין ולא צריכה להתבייש מול אף אחד מהקינוחים האחרים. מצד שני, גם הבוואריה הכי טובה בעולם, אחרי כל הסופרלטיבים, היא בסך הכל בוואריה.

בשורה התחתונה עמק בראסרי היא פשוט מסעדה לא מספיק טובה, בטח לא בסטנדרטים שהתרגלנו אליהם מעידו פיינר. למעשה, למרות הרעש ויחסי הציבור, כרגע היא לא יותר ממסעדת אמצע הדרך באמצע הדרך. מקום שאפשר לבוא לאכול בו אם אתם בסביבה, לדעת שלכל המשפחה יהיה מה לאכול, שתצאו שבעים ושיהיה ערב עם רגעים טובים, עם חשש קל לנפילות פה ושם. בשביל שזה יהיה מקום ששווה להגיע אליו במיוחד מתל אביב, יש עוד דרך ארוכה. ממש כמו הדרך לשירותים.

★★★ שלושה כוכבים
עמק בראסרי, מתחם דור אלון בכניסה למשמר השרון, 077-9800322, ראשון עד שבת 23:00-12:00

חלת בריוש 28
מרק בצל 55
רוסטביף 62
פולנטה 55
סלט 54
ביףבורגניון 94
פילה דג 125
סטייק וצ'יפס 162
שורט ריב 110
לימונה 48
מוס שוקולד 44
טארט פלאן 38
בוואריה 42