ערבים ויהודים דורשים: תנו ללמוד ביחד

בדיוק כשחשבנו ש"אינתיפאדת היחידים" דועכת ובעוד רגע נוכל לאסוף את השברים, לעטות על עצמנו בטחון מזויף ולחזור להאמין ב"יהיה בסדר", בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת לחוסר האונים שבהתמודדות עם גל הטרור. אל מול המציאות הזו ניצבת קבוצת הורים תושבי יפו, ערבים ויהודים המבקשים לייצר אלטרנטיבה לייאוש: ביום שישי האחרון הם הפגינו בכיכר הבימה, בדרישה לפתוח בית ספר דו-לשוני ביפו בנפרד מבתי הספר העבריים – כזה שיפעל על פי לוח שנה שמכבד את כל הדתות ויתן מעמד שווה לשפה הערבית והעברית.

רובא עספור ולירית בלבן בהפגנה למען חינוך דו-לשוני ביפו (צילום: אייבי שאמי)

בשנה שעברה נפתחו שתי כיתות א' דו-לשוניות הפועלות מתוך בית הספר קרית חינוך עירוני ז' ביפו.  על אף שעמותת "יד ביד", המפתחת מסגרות חינוכיות משותפות לערבים ויהודים, לקחה חלק בליווי הפדגוגי, טענו ההורים שבית הספר עצמו אינו ערוך ליישום התכנית המורכבת. פעילות ופעילים בקהילה הביעו מורת רוח מהאופן בו יושם המודל הדו-לשוני בכיתות, משילוב ילדי כיתות א' עם ילדי כיתות תיכון וחטיבה וממצבן הפיזי של הכיתות. "אני לא אדבר איתך על זה שאין חלון בכתה א', יש בעיות יותר חמורות שמטאטאים מתחת לשטיח", אומרת חגית יערי, פעילה ותיקה בקהילה ואם לילד בכתה דו-לשונית. "מציגים אותנו כחברה מתבדלת – זה נאמר על ידי העירייה, על ידי בית הספר ועל ידי חלק מהתושבים – ואני חושבת ההיפך. הגדילה המטורפת הזו מראה כמה זה אותנטי מהשטח. אנחנו רוצים בית ספר רגיל, ציבורי ולא פרטי, שיהיה שיוויוני. בסיטואציה בה חיים ביפו ערבים ויהודים ביחד, מגיע להם בית ספר משותף, ציבורי וטוב".

במסגרת החינוך הדו-לשוני פועלים היום ארבעה גנים ושתי כתות א', ובסך הכל 170 תלמידים. כפי שמעידים ההורים, תכנית הלימודים הזו נוחלת הצלחה והמפגש הערבי-יהודי בקהילה הדו-לשונית מצליח לייצר מרחב בטוח בו זהויות ומיתוסים נשברים. "סבתא שלי מביירות, ובתור ילד אבא שלי התבייש לדבר ערבית. פתאום המרחב הזה נפתח וזה נעשה עניין להתגאות בו, שיודעים את השפה ושאפשר לדבר אותה", אומרת קרן ענתבי הנה, אם לילדה בגן הדו-לשוני.

פיאמה עטאלה, שבתה הבכורה לומדת בבית ספר פרטי נוצרי והקטנה בגן הדו-לשוני, מעידה על הפער ביניהן: "הגדולה מכירה את היהודי רק ברמת השכן או המוכר במכולת, והקטנה מכירה אותו גם בתור חבר שאוכל ולומד איתה. גם בפני נפתח העולם הזה, למרות שגדלתי בבית נאור ומשכיל ותמיד ידעתי לקבל את האחר. המסגרת הדו-לשונית אפשרה לי לייצר חברויות עם אנשים שחושבים כמוני  ועם שפה דומה לשלי, ולולא המסגרת הזו זה לא היה קורה", היא מספרת.

"הסיכוי היחיד לצאת מהמצב הנורא נמצא בחינוך". יהושע סובול (צילום: אייבי שאמי)

נוסף על ההורים ושותפי קהילת יד ביד, בהפגנה השתתפו בין היתר גם יהושע סובול, תאמר נפאר, רננה רז, לירית בלבן, רובא עספור וסיסטם עאלי. לסובול אמנם אין נכדים בחינוך הדו-לשוני, אך הוא הגיע לשאת דברים מתוך האהדה לרעיון. "הסיכוי היחיד לצאת מהמצב הנורא נמצא בחינוך. ילדים שנחשפים לערבית ועברית במידה שווה במסגרת ערבית-יהודית, או ישראלית-ישראלית, כמו שאני קורא לזה, ידעו שכל נרטיב הוא יחסי, שיש כמה נרטיבים ושלא הורגים בשביל נרטיב", מסכם סובול. גורמים בקהילה מוסרים בכוונתם להמשיך במשא ומתן עם העייריה, בתקווה שתסיר את המכשולים ותאפשר להם להרחיב ולפתח את המסגרת החינוכית שהם רואים בחזונם.

מעיריית תל אביב-יפו נמסר: "לעירייה אין התנגדות עקרונית להקמת מסגרת דו-לשונית, ולראיה – מסגרת כזו פועלת בשנים האחרונות בשיתוף עם עמותת "יד ביד", כאשר בשנה האחרונה החל לפעול מסלול של כתות א' דו-לשוניות בתוך קריית החינוך ביפו. המודל היפואי הינו המודל הייחודי הקיים כיום ביפו ואשר נכתב במשותף עם עמותת יד ביד, אנשי העירייה והנהלת בית הספר.

לעירייה אין כל כוונה לפתוח בית ספר דו לשוני נפרד, מאחר ובשטח קריית החינוך עתיד להיבנות בית ספר יסודי חדש בהשקעה של מיליוני שקלים, שהמסגרת הדו-לשונית תהיה חלק ממנו. התנאים בהם פועלות הכתות כיום הינם תנאים זמניים עד לסיום בניית בית הספר החדש, שכבר תוכנן ותוקצב, כאשר חללי הכתות שופצו וחצר המשחקים שודרגה. בניגוד לנטען, הכתות מתנהלות כסדרן. מטבע הדברים ומכיוון שמדובר בשנה הראשונה בה מופעלת המערכת הדו-לשונית, ישנה נוכחות של מלווים ממשרד החינוך, נציגי עירייה והעמותה במטרה לפתור בעיות ודילמות העולות במהלך השנה.

בפנייתם שבים ומציינים הורי קהילת יד ביד שבקשתם הינה לקיים חינוך ציבורי עבור ילדיהם. חשוב לציין כי חינוך ציבורי תמיד יהווה חלק ממערכת חינוך עם שיקולים, צרכים וסדרי עדיפויות שונים".