תרבות, אוכל, אלכוהול, סטייל: יש לנו יעד חדש לחופשה אורבנית
לא המסע לפולין שחשבתם: רעות ברנע טסה לבקר ב"ליל התרבות" של לובלין ובינה לבין ורשה גילתה ערים תוססות שמציעות אטרקציות תרבותיות מרגשות, סצנת מסעדות וברים שוקקת ובניין אחד שאי אפשר לא להתאהב בו. חשיפה: אף אחד לא יושב שם לבד בחושך
בחודשים האחרונים עולה פולין על סדר היום המקומי בעיקר בנושא אחד. כן, זה שקשור ליריב לוין. היה גם איזה אינסידנט דיפלומטי עם נועה קירל שמחזיר אותנו לרפרנס המקובל שיש למדינה הזו בארץ, שהוא כמובן, נו, האירוע הזה. שואה. אבל חמישה ימים במדינה שלחלקנו הבלתי מבוטל יש בה שורשים עמוקים עשו עבודה שאף כתבה בטלוויזיה או בעיתון לא יוכלו לעשות, ואולי אני מייתרת פה את אותה הפעולה שאני עושה בדיוק ברגעים אלה, אבל להעלות את כולכם על מטוס אני (עדיין) לא יכולה.
המסע שלנו החל בלובלין. ואני אומרת מסע, לא כי מדובר במסע לפולין שעשיתי בכיתה י"א (וגם לא בלהקה של יובל מנדלסון). מסע כי בחמישה ימים הספקנו לראות מה שאדם ממוצע מספיק בחודש, כי בכל זאת – היתה לנו משימה. אבל בניגוד לכמה נסיעות מהסוג הזה שכבר נכחתי בהן בעבר וכללו לא מעט תחנות מיותרות בלו"ז – הפעם כמעט ולא היו כאלה. כל מקום חדש שהגענו אליו (והיו, כאמור, המון כאלה), היה פוקח עיניים מכיוון אחר.
ללובלין מגיעים ישראלים לרוב כי היא קרובה לאחת מהאטרקציות הפופולריות במדינה – מחנה הריכוז מיידאנק. אבל היא גם מרוחקת רק כשעה וחצי נסיעה מוורשה (שתכף אגיע גם אליה) והיא גם דסטניישן שעומד בפני עצמו כיעד תיירותי ותרבותי לכל דבר. הסיבה המרכזית שנסענו דווקא בטיימינג הנוכחי היה Night Of Culture, אירוע שמתקיים אחת לשנה בשבת הראשונה של חודש יוני. המתכונת היא כזו שמזכירה קצת את הלילה הלבן התל אביבי או את אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" (רק עם קצת יותר תקציב): העיר מתמלאת במיצבי אמנות במרחב הציבורי (פה ושם יש גם איזה מיצג, תרגעו), המסעדות והברים עובדים שעות נוספות, במות זמניות קטנות של מוזיקה ומחול צצות בכיכרות המרכזיים, ובעיקר – המוני אנשים ברחובות. המונים. תחשבו קפלן במוצ"ש בחודשי המחאה הראשונים, רק ביותר.
הכל חינמי, כמובן, וגם אם חשקה נפשכם באיזו בירה או קוקטייל – לא תצטרכו להיפרד מכליה. לובלין היא עיר זולה במיוחד (מחיר ממוצע לאפרול שפריץ הוא 25 זלוטי, שכמעט מקביל לשקל, אפילו נמוך ממנו קצת). שזה בערך חצי מחיר מבר ממוצע בתל אביב. גם האוכל זול, והוא נמצא בכל מקום בשפע. הרחובות הראשיים של העיר, גם כשאין אירועים מיוחדים, הומים מסעדות חמודות, בתי קפה וברים, כמו בבירות אירופאיות אחרות שאנחנו מכירים, רק בפחות פלצני. נכון, לא באנו לעסוק בשואה, אבל כן ראוי לציין את העובדה שהפתיעה אותי עד מאוד – הקהילה היהודית בפולין של לפני מלחה"ע השנייה (שמנתה כ-43 אלף איש) נוכחת במרחב הציבורי בעיר באופן שבכלל לא ברור מאליו. שלטים בעברית וביידיש מציינים על מקומות אסטרטגיים, על המדרכות אפשר למצוא את סימוני הכניסה לגטו, ובמרכז "שער גרדוצקה" של תיאטרון NN (הפולני לחלוטין) הוקם מיני-מוזיאון שמתייחס לחיים של היהודים בעיר באופן אפקטיבי ובלי ליפול לקלישאות.
עוד נקודה ששווה לציין בלובלין הן The Lublin Village Open Air Museum – לא מוזיאון, אלא שטח ירוק ענק שמלבד אווזים וטווסים שמשוטטים בו חופשי (טווסים, כך גיליתי, הם חתולי הרחוב של פולין) פורש תצוגה של מודלים שונים של מגורים לפני מלחמת העולם. קצת היסטוריה, הרבה טבע, בתי קפה פזורים לאורך הפארק הענק ואם תגיעו ביום הקציר תקבלו גם פרפורמנס חמוד שמדמה את החיים אז, עם תלבושות והכל.
בשנה האחרונה זכתה לובלין בתואר European Youth Capital 2023, כלומר – בירת הנוער האירופית, תואר שמוענק מדי שנה ע"י פורום הנוער האירופאי. הסיבה המרכזית לזכייה היא התכניות השונות שמפעילה העיר (בראשות ובמימון העירייה) שמשלבות את בני הנוער בקבלת ההחלטות ברמה המוניציפלית. קצת כמו מועצת תלמידים, אבל על אמת. כזו שיוצאת מחוץ לגבולות בית הספר ומשפיעה על העיר עצמה. בהינתן והחוקים הנוכחיים במדינה לא תומכים (ואפילו לא מכירים) בקהילת הלהט"ב והפלות אסורות על פי חוק, מפעילה העיר עצמה תכניות תמיכה וסיוע לבני נוער מהקהילות השונות. ברחבי העיר פזורים חללים חינמיים לכל המעוניין להיכנס, לשבת, לדבר, להיפגש או לעבוד – שאמורים להמשיך ולפעול גם כשהתואר יעבור לעיר הבאה בתור בשנת 2024.
ועכשיו שאלה: האם פעם התאהבתם בבניין? כי לי זה קרה לראשונה החודש, ועוד בבניין פולני, מי תארה לעצמה. Centre for the Meeting of Cultures הוא מבנה ענק שמשלב בין ישן וחדש, בין היסטוריה לטכנולוגיה ובין טבע ותרבות. איך אומרות היום? פנומנל. המבנה המקורי הוא כזה שנבנה בשנות ה-70 תחת השלטון הקומוניסטי במדינה, וכשבשלב מסוים אזל להם הכסף (גם זה קשור בישראל, במלחמת יום כיפור דווקא. אבל תצללו לזה בעצמכם) הופסקה הבנייה והמבנה עמד נטוש עד העשור השני של שנות ה-2000.
בשנת 2016 הושק מחדש אחרי שיפוץ ובנייה מחודשת בתכנונו של האדריכל בן העיר Boleslaw Stelmach, שהשאיר חלק מהקירות של המבנה הקומוניסטי המקורי ועליהם בנה מבנה מרהיב אדריכלית, שגם להסתובב בו כשהוא ריק זו חוויה מרגשת. מעבר לזה הוא גם הבית של מוסדות תרבות רבים – אולמות אופרה וקונצרטים, תיאטרון, גלריות לאמנות וגג יפהפה מלא צמחיה שמאכלס גם כוורות דבורים. אם זה היה תלוי בי, בנסיעה הבאה שלי הייתי נוסעת רק לבניין הזה. פשוט מבלה בו איזה כמה ימים ברצף. וזה בטח עדיין לא היה מספיק.
הפולנים, כך למדתי, הרבה יותר דומים לנו ממה שאנחנו חושבים. גם הם מדינה צעירה, למודת מלחמות, מה שנמצא עמוק בדי.אנ.איי שלה ונוכח כמעט בהכל. גם הם מחפשים את הדרך שלהם בין מהפכות שלטוניות והיסטוריה בעייתית, וגם הם בעיקר רוצים לחיות בשקט. ובכיף. ורשה הבירה היא כנראה המקבילה הישירה לתל אביב. פי כמה וכמה בגודל, אבל הווייב בהחלט דומה. למרות שמדובר במדינה שכאמור מתעלמת מקהילת הלהט"ב, יחגגו בה בסוף השבוע הקרוב את אירועי הגאווה כמו מדי שנה, וזה אולי נוכח פחות ברחובות מאצלנו, אבל הקהילה חיה, קיימת ופעילה גם ללא תמיכה ממשלתית.
ורשה נחלקת לעיר העתיקה ולעיר החדשה, כשגם העתיקה היא כזו שברובה משוחזרת מהסיבה הפעוטה שהנאצים הצליחו להחריב כמעט את כולה. אבל ממש. ים אין, אבל על גדות נהר הוויסלה צצים מדי ערב עשרות ברים, בתי קפה ומסעדות, ובקיץ כשהשקיעה מתחילה רק באזור השעה 21:00, יש ים זמן להנות מהרבה יופי. מלא יופי. אפשר גם לקחת שיט בסירת מנוע על הנהר, כדאי בשעת השקיעה. אולי ייצאו לכם תמונות יפות כמו שלי.
עוד לא אמרנו כלום על אוכל, וזה נושא לכתבה שלמה, רק נאמר שהעיר מלאה מסעדות מכל סוג, הרבה מהן מזכירות את הז'אנר שאנחנו מכירים ממסעדות תל אביביות נחשבות: אוכל מסורתי, מקומי, עונתי, בפרשנות עכשווית. כלומר, רחוק מאוד מזה שאנחנו מכירים מהסבתות שלנו. אפילו יש תבלינים. גם במסעדות היי-אנד אפשר למצוא וריאציות לרגל קרושה ופירוגי (ושמיר. איך הם אוהבים שמיר), אבל איזה וריאציות יא רבי. גם היין המקומי הוא תחום שתופס תאוצה בשנים האחרונות, וכמו אצלנו, לומדים הפולנים שלפעמים הכי טוב זה מה שיש קרוב לבית.
רבים מהמפעלים הגדולים שפעלו בעיר תחת השלטון הקומוניסטי (שממנו החלה להשתחרר רק בשנת 1989) הוסבו למתחמים גדולים של בילוי, תרבות ופנאי. אבל ההיסטוריה שלהם נוכחת – בין אם זה באדריכלות, בעיצוב החללים הפנימיים או במיצבים (כן נו, שוב מיצבים) שפזורים בהם – למשל פסלים מקופסאות חשמל במתחם שהיה בעבר מפעל אלקטרוניקה. הדבר היחיד שהפולנים אוהבים יותר משמיר הוא אולי מזרקות, והן מקשטות את העיר בכל פינה, כיכר, או כניסה למתחם. יש גם כאלה שמחליפות צבעים ובחלקן מתרוצצים ילדים חסרי מורא.
וירוק. המון המון ירוק. פארקים (הגדול מביניהם שנחשב לסנטרל פארק המקומי מכונה "פארק שופן", על שם המלחין יליד העיר, אבל שמו האמיתי הוא Lazienki Park. והוא עצום. ויפה. ומלא טווסים), צמחיה שופעת בכל מקום, צמחים מטפסים על הבניינים וכן הלאה. בחורף הכל קופא, אבל בתקופה הזאת של השנה הכל כל כך יפה אז אולי זה שווה את זה (אותי לא תתפסו בשום מקום קפוא בחורף, אבל גם זה כבר נושא לכתבה אחרת. או לפסיכולוג).
ורשה היא עיר קצת יותר יקרה מלובלין, והמחירים בה כבר קצת מזכירים את אלה שאצלנו, אבל בתי המלון למשל עדיין זולים משמעותית, גם אלה המפנקים במיוחד (כמו למשל זה ששהינו בו – NYX מרשת מלונות לאונרדו, שהוא גם דנדש, גם משגע וגם מלא אמנות שווה). מספרים שגם קרקוב היא עיר שיש אותה, לשם לא הספקנו להגיע בנסיעה הנוכחית אבל בקצב הזה נראה לי שאני לגמרי אחזור, ואולי אפילו עם הילדים, מה תגידו על זה. ולתשומת לב הקורא יריב לוין – גם הפולנים ממשיכים להילחם על הזכויות שלהם. וגם אנחנו.
*הכותבת היתה אורחת של משרד התיירות הפולני*