זה לא סרט על מערכות יחסים א-מונוגמיות, זה סרט על שי לי שינדלר

"פותחים את זה" נפתח בחתונה. החתונה של שי לי שינדלר, כמובן, שלא נתבלבל רגע בשאלה מי הגיבורה הבלתי מעורערת של הסרט הזה. אתם מבינים, שי לי שינדלר ובן זוגה ליעד אגמון מהרהרים לפעמים בפתיחת מערכת היחסים בנסיעת רכב. הם נשואים כבר עשר שנים ומסקרן אותם איך זה לפתוח את מערכת היחסים. עם זאת, חשוב להם מאוד שכל זה יקרה בגבולות הנורמלי, הלגיטימי, המתקבל על הקונצנזוס. "את עושה סרט על נושא שהוא מעין פנטזיה", מסביר ליעד לבת זוגו, עוד לפני שמרואיין פוליאמורי אחד הופיע על המסך. "האם אני יכול לנהל חיי משפחה רגילה ותא משפחתי אוהב ובטוח ועם זאת לתת דרור לכל מיני יצרים ורצונות ותשוקה במקביל בלי שזה יפגע במרקם העדין של המשפחה. זה פנטזיה מדהימה". "עד שהיא מתנפצת", מתקנת שי לי. "או שלא", היא מוסיפה רגע קצר אחר כך.

שוב נכנסים לשיחה אינטימית מבלי שביקשנו. שי-לי שינדלר ובן זוגה. מתוך הסרט "פותחים את זה". צילום מסך/ רשת 13

עוד לפני שמשהו קרה, הסרט מבהיר לנו היטב את כל מה שנצטרך לדעת עליו – נקודת המבט, התזה, האנטי תזה. זה לא סתם סרט על מערכות יחסים לא מונוגמיות, זה סרט על שי לי שינדלר ומה דעתה על מערכות יחסים לא מונוגמיות. ואכן, גם כשהיא מפנה לרגע את הבמה למרואינים והמרואינות שלה המצלמה תמיד ממהרת לחתוך שוב אליה, לפניה המחויכות או הטרודות, לחיבוק בינה לבין מרואיינת.

לזכות "פותחים את זה" נגיד שהגישה לא מנסה להלחיץ – בכל זאת, הסרט נוצר מנקודת מבט של מתעניינת, רוכשת פוטנציאלית, אפילו. העריכה קליפית והצבעים רכים, המרואיניים ברובם זוגות נאים בשנות ה-30-40 בחייהם (גבר ואישה, כמובן. כי בואו לא נגזים). הסרט יודע בדיוק לאיזה קהל הוא מכוון – הם רואים טלוויזיה ושמים לב שבטלוויזיה יש הרבה תוכניות שידוכים, או שלפעמים יש אייטמים בתוכניות בוקר על זוגיות פתוחה. הם רוצים אהבה מגניבה ונוצצת כמו של האלה בטלוויזיה, אבל רוצים גם אישור לזה שבעצם מאחורי החלום הנוצץ יש רגעים קשים. והכי חשוב, אכפת להם מהזוגיות של שי לי שינדלר.

זוזו, אתם מסתירים לנו את שי-לי. זוג שפתח את הנישואים. מתוך הסרט "פותחים את זה". צילום מסך/ רשת 13

כששינדלר מדברת עם זוגות שפתחו את הקשר ונהנים מזה, היא נראית מוארת ונרגשת. היא מגיעה לסיפור עם איזו הבטחה לאהבה "מודרנית", "מסוג חדש", וכל רמז למימוש ההבטחה הזו מלהיבה אותה. היא בדרך לאמץ, אותה כמו גאדג'ט נוצץ וחדש. היא חוזרת ושואלת שאלות כמו "היה שם פחד?", "לא חששת?", וכשמתחילים לדבר על התכלס – סקס עם אחרים, קנאה, אי נעימות – היא פתאום נרגשת הרבה פחות. החלום הבורגני הוא הרי לא לזיין מהצד, אלא לחוות בנפרד כדי לחזק את הקשר. כשהיא מגלה שאחד המרואיינות התאהבה במישהו והחליטה לעזוב את בעלה, קולה כמעט נשבר. היא מסתכלת על העגלה, שוקלת את צעדיה. אולי עדיף להחזיר למדף?

ולמה, בעצם, לשינדלר כל כך אכפת איך אנשים אחרים חיים? למה מעניין אותה פתאום לנסות לנרמל בבמה מרכזית רעיון שכבר כיכב באינספור כתבות בעיתונים, יצירות בדיוניות וסרטי דוקו מעמיקים קצת יותר? מלבד הרצון לבחון את המוצר מכל כיוון לפני שתחליט אם לגשת לקופה, יש פה גם עניין נוסף. למרות שהיא עצמה, ככל הידוע לנו, חיה בזוגיות מונוגמית, חשוב לה שנדע שהיא בעצם הרפתקנית. כלומר, היא ובעלה, כמובן. "זה חלק מההרפתקנות ששנינו, בעיני, חיים אותה ואוהבים אותה", היא אומרת לבעלה בעוד שיחת נפש מצולמת באוטו. בעלה מציעה את האפשרות שאחרי שלושה חודשים מאושרים בזוגיות פתוחה שי לי תתאהב ב"בחור חמוד עם ראסטות מהערבה", אבל אל תצפו לראות בחורים עם ראסטות בסרט. שוב, קהל היעד הוא זוגות נשואים מתעניינים, לא ניאו-היפים.

שכחת את המילים "חוץ משי-לי" בסוף המשפט. מתוך הסרט "פותחים את זה". צילום מסך/ רשת 13

בשלב מסוים נכנס לתמונה גם העניין הדורי-תקופתי. שינדלר לא מחברת בין הנוכחות המוגברת של א-מונוגמיה לשיח פתוח על סוגי מיניות או אפילו, חלילה, מיניות ומגדריות נזילה. למה דווקא עכשיו? כי יש פומ"ו, כי יש הרבה אפשרויות, כי הכל נגיש וזמין – שוב, לרכישה מיידית במשלוח עד הבית. אחת המרואיינות בסרט היא חן, צעירה א-מונוגמית שמשתפת את אורח חייה באינסטגרם, וכדי להבהיר את גודל הדרמה, שינדלר מכניסה פנימה לרגע את השכנה המבוגרת שמספרת איך פעם "רצינו שיתחתנו איתנו כבר, לא עשו אצלנו מה שבא להם". מצד אחד יש לנו דעת מומחה שרומזת שאולי יש כאן משהו בבסיס טבע האדם ולא המצאה חדשה, אבל סקירה היסטורית? אפילו לא צריך לחזור מאוד אחורה, איזו עקיצה של ימי האהבה החופשית של שנות השישים והשבעים? חלילה, זה לא ערוץ 8 פה.

אחרי שסיימנו להבהיר שזוגיות פתוחה יכולה להתקיים בלי לערער על החברה הקיימת, אפשר לעבור לשלב ב' של תוכנית הנרמול – להבהיר שהחברה לא מספיק מקבלת וחבל. המומחים מגויסים זה אחר זה כדי להבהיר שהחברה מתערבת ושולטת בזוגיות של אחרים, מי ידע. הזוגות מספרים על חברים שעיקמו את האף, וגם חן חוזרת לתמונה, יחד עם אמא שלה. האם מספרת שדרך החיים המשוחררת של בתה איפשרה גם לה לבחון מחדש את הנישואים שלה ולהחליט לפרק אותם. "מעניין!", מכריזה שינדלר כאילו מעולם לא שמעה על זוג שהתגרש בגיל מאוחר.

רגע, לא שמעת על גירושין מעולם?! מתוך הסרט "פותחים את זה". צילום מסך/ רשת 13

אם יש אמירה אחת בסרט שהיא טיפה נועזת יותר מאשר "אולי זאת פנטזיה, אולי זה יתנפץ, אולי לא", היא הרעיון שהקונצנזוס הקיים, בפרט הקונצנזוס הישראלי, עושה אובר-רומנטיזציה לזוגיות המונוגמית. זאת לא אמירה נועזת בגלל שהיא חדשנית או מקורית, חלילה, אלא בגלל שהאובר-רומנטיזציה הזו שווה המון כסף, בפרט לערוצי הטלוויזיה המסחריים. לא סתם הסרט מתחיל בין היתר בתזכורת להצפת תכני השידוכים בטלוויזיה הישראלית. מספיק לצפות במקבץ הפרסומות העמוס בזוגות מאושרים ומחויכים כדי להבין כמה כסף הפנטזיה המונוגמית הזו שווה. אז נכון, אמנם דברי המומחה על "הנואשות" של הצגת המונוגמיה כסיפור אגדה מושלם ומתוק לא נקטעים בשביל לקט נשיקות בשקיעה מהפריים טיים, אבל לא קשה לעשות אחד ועוד אחד.

אבל רגע, הצופה הסביר וודאי ישאל, האם שינדלר ואגמון החליטו לפתוח את היחסים? ובכן, הסרט מסתיים עם עוד תמונות חתונה שמחות שלהם, לצד הקריינות "רובנו כנראה לא נפתח את היחסים". את שיחת הנפש על האם לפתוח או לא לפתוח מחליף נאום סכריני על הצורך לבחור מחדש שוב ושוב במערכת היחסים שלנו, לא לקחת אותה כמובן מאליו, וכמובן, לזכור שגם מונוגמיה היא בחירה. אז מה בעצם למדנו? שיש אנשים לא מונוגמיים וצריך להיות נחמדים אליהם. המסר, ממש כמו שהבנו חמש דקות פנימה, הוא פחות "אהבה חופשית" ויותר "ואהבת לרעך כמוך". גם אם הוא נשוי ויש לו עוד חברה.

"פותחים את זה", רשת 13