הנה בא הבלוז: תומר כץ ורונה קינן במסיבת האשכבה לתל אביב

אחת השורות היפות בשיר של ג׳קסון סי. פרנק היא "לא משנה לאן אלך – הבלוז מנהל את המשחק".

זו השורה הראשונה שקפצה לי לראש אחרי שהשמעתי לחברה טובה את "פטיש מסמר", השיר החדש של רונה קינן ושלי, בפעם הראשונה. משהו כמו חמש שניות לתוך השיר היא אמרה "ישר ששומעים את ההשפעות של הבלוז עליך, כמו תמיד". עד עכשיו לא הבנתי אם זו הייתה מחמאה או הקנטה.

עיקר עבודתי האמנותית בשלוש השנים האחרונות מתמקדת בפרויקט המוזיקלי שלי, D Fine Us, שמשלב דלתא בלוז, גוספל וג'אז ישן עם הפקות אלקטרוניות עכשוויות. הפרויקט נולד בתל אביב, התגבש והוקלט בין דימונה לעיירות נידחות לאורך המיסיסיפי (מקום הולדתו של הדלתא בלוז) ומתארחים בו מוזיקאים מהארץ ומחוצה לה.

החוויה הכי עוצמתית בעבודה על הפרוייקט, ללא צל של ספק, הייתה המסע למיסיסיפי ובפרט ההגעה לקלארקסדייל. קלארקסדייל היא עיירה קטנה – מעין קפסולת זמן שטומנת בחובה אנשים, סיפורים ומוזיקאים מהפנטים. הסתובבתי שם כמעט חודש וחצי וניסיתי רק לספוג כמה שיותר ולהקליט כמה שאצליח. התאהבתי בדרך בה הבלוזיסטים ניגשו שם למוזיקה, ובחופש שהם נתנו לה לצאת מהקווים. זה גם גרם לי לחשוב שאולי החיבור החזק שלי לבלוז ולהפקה מוזיקלית נובע מאותו העניין: אין חוקים. יום אחד אתה פיזיקאי שבונה טיל גרעיני, ולמחרת אתה צייר משוגע, שמשפריץ צבעים בלי הסבר או הגיון.

לפני שנה, עמוק בתוך תקופת הסגרים המכושפת, רונה ואני התחלנו לגשש סביב שיתוף פעולה. רונה מאוד אהבה את The Fox – שיר מתוך הפרויקט שלי, בו השתתפו נגה ארז, אורי רוסו וביג טי וויליאמס. אני מנגד מאוד אהבתי את כל מה שהיא עושה כי היא רונה קינן. מה שקרה בפועל זה שנפגשנו לבליינד דייט מוזיקלי. נטול חזון או תוכנית, הנחתי שנעבוד על חומר באנגלית. איכשהו, מצאנו את עצמנו עם דואט שהוא סוג של בלוז-גוספל-אלקטרוני – בעברית. שוב הבלוז ניהל את המשחק.

נתקלתי לא מזמן בהרצאה על סיפור סיפורים. דיברו שם על איך שלפני הרשתות החברתיות הייתה טלוויזיה, ולפני הטלוויזיה היה רדיו וכולם היו מתגודדים סביבו כדי להקשיב לחדשות או למוזיקה; זה הולך אחורה עד לימים בהם היו יושבים סביב מדורת השבט בסוף כל יום, מקשיבים לסיפורים.

המדורות הפופולריות ביותר היו של מי שסיפרו את הסיפור הכי מרתק או זה שסיפק את הערך הכי גבוה למאזינים שלו: סיפורי גבורה, אהבה, טיפים לציד מוצלח או הודעות על החיים בקהילה. היו אפילו שבטים באזורים מסוימים באפריקה שהיו ממנים מספר סיפורים ראשי לשבט, להם קראו "גריות". הגריות היו מין טרובדורים נודדים שבאחריותם היה להפיץ את הסיפורים "החמים" מהשבט שלהם, לרוב בליווי כלי נגינה וריקוד. יש האומרים שמנהג הסטוריטלינג הזה, במבנה השאלה-תשובה, הוא אחד המקורות הקדומים של הבלוז.

רונה קינן (צילום: אסף עיני)

המסקנה המתבקשת היא כמובן שהגריות למעשה אף פעם לא באמת עזבו את העולם, ואנחנו ממשיכים עד היום, ועוד נמשיך, לעקוב אחרי הסיפור המושך ביותר. "פטיש מסמר" הוא בעצם סיפור בתוך סיפור. הוא ניזון מהעבר וממוקם בהווה, הוא גם תל-אביב שהפכה בסגרים לעיר רפאים וגם מצעד שמח בניו אורלינס, חלקו כלי נשיפה מריעים ומפוחיות וחלקו תופים מתוכנתים וסינתיסייזרים, אפשר למצוא בו רפרנסים לשירי גוספל מדרום ארה"ב של המאה הקודמת ולשירי מהפכה שתורגמו מרוסית לעברית, פזמוני חג ואפילו שירה עברית מודרנית.

הוא גם אחד השירים שהכי נהניתי לעבוד עליהם. תהליך היצירה עם רונה הרגיש טבעי מהרגע הראשון ולמדתי ממנה המון. הקפדנו כל הזמן להחליף כיסאות ותפקידים – פעם היא על המחשב ואני על המיקרופון, היא על הקלידים ואני עם הגיטרה – העיקר להתרחק מהקומפורט זון שלנו כמה שיותר, במחשבה שמשהו מרענן ומיוחד יהיה מוכרח לצאת מזה. עם קליפ חגיגי וסוער, עליו אמון הבמאי המוכשר רועי רוזן, פטיש מסמר יצא השבוע לאור.