היינו בפסטיבל הקולנוע בחיפה. משם עלינו עוד יותר צפונה (טוב, בסרטים)

ביומי השלישי בפסטיבל חיפה צפיתי בשני סרטים נורדיים על מסעות מאתגרים שמעמתים את גיבוריהם עם היותם בני תמותה. האחד עתיר נופים איסלנדיים מרהיבים עד מאוד, השני מתמקד בפניו של הגיבור וכמעט אינו חושף את סביבתו, ודווקא הוא הסוחף והמרגש שבשניים, וזאת משום שבניגוד ל"ארץ האלוהים" הוא מאמין ברוח האנושית. "העיוור שלא רצה לראות טיטניק" של הבמאי הפיני טמו ניקי מספר על יאקו, בחור עיוור ומרותק לכיסא גלגלים בשל טרשת נפוצה. כשעוד ניחן במאור עיניו יאקו היה חובב קולנוע, ואהבתו זו משפיעה על האופן שבו הוא מדמיין את האנשים שאינו רואה. את האחות שמטפלת בו הוא מכנה אנני ווילקס (על שם האחות האיומה ב"מיזרי"), ואת סירפה החולה במחלה סופנית שבה התאהב במהלך שיחות הטלפון שלהם (הם נפגשו אונליין) הוא מדמיין כריפלי מ"הנוסע השמיני".

זו גם הסיבה שלא רצה לצפות ב"טיטניק" – יאקו מעריץ את מותחני האקשן של ג'יימס קמרון, והסרט הרומנטי על ג'ק ורוז נראה בעיניו כבגידה. כך, באופן אירוני, הסרט על העיוורון הוא גם סרט על קולנוע, או על זיכרונות קולנוע וכיצד הם נותנים לנו השראה. בספרו על מגבלה פיזית, הסרט אימץ לעצמו מגבלה סגנונית, והוא פועל בתוכה באופן מרתק, ושואב אותנו לנקודת המבט של גיבורו באמצעות העלמת העולם החזותי סביבו (אותה אסטרטגיה שבה נקט "הבן של שאול").

>> ויש לנו עוד 9 המלצות לסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל

יאקו שובה לב בהומור הסרקסטי שלו, ובתעוזה שלו, והסרט ריגש אותי עד דמעות עוד לפני שקראתי שניקי כתב את התסריט במיוחד עבור השחקן פטרי פויקולאינן, שחלה בטרשת נפוצה אחרי שמונה שנים על הבמה, והוא עיוור ומשותק כמו הדמות שהוא מגלם. לפויקולאינן יש פנים רגישות ועיניים טובות והופעתו הנהדרת זיכתה אותו בשלל פרסים. (הקרנה נוספת: שישי, 14:30)

כאמור, גם "ארץ האלוהים" הוא סרט מסע, והוא שאפתני ורחב יריעה עם היותו סגפני וחמור סבר. ככתוב בכותרות הפתיחה, סרטו השלישי של הבמאי האיסלנדי הלינור פלמאסון דומיין בהשראת שבעה תצלומים עתיקים שצילם כומר דני באיסלנד במאה ה-19. משום מה, אותם תצלומים אינם מופיעים בסרט, שצולם בהתאם (על ידי מריה פון האוסוולף) בפריים הצר של ראשית ימי הקולנוע (יחס גובה רוחב 1:1.33). "ארץ האלוהים" עוקב אחר הכומר לוקאס (אליוט קרוסט הובה) שנשלח להקים כנסיה בארץ הפראית הנמצאת תחת שליטה דנית. הוא מביא איתו שלל ספרים, נושא על גבו מצלמה כבדה, ומפגין התנשאות כלפי המקומיים בעלי הנוכחות הפיזית חסרת העידון. טביעתו בנהר של המתורגמן, יחד עם הצלב שלוקאס הביא מדנמרק, מותירה אותו חסר יכולת לתקשר עם ראגנר (אינגוור סיגורדסון, שמשתתף בכל סרט איסלנדי שראיתם אי פעם), המדריך המקומי שמוביל אותו בין קרחונים, הרי געש וקניונים מרהיבי עין. בין השניים נוצר אנטגוניזם שילך ויתעצם ויניב כמה אירועים דרמטיים בחלקו השני של הסרט, שבו לוקאס מתעורר בביתו של גבר דני המתגורר באיסלנד, ומפתח יחסים עם שתי בנותיו.

>> אם כבר אתם מבקרים בפסטיבל, לא תאכלו באחת מ-25 המסעדות הכי טובות בחיפה?

"ארץ האלוהים", שזכה לביקורות נלהבות כשהוצג בפסטיבל קאן, עובד בעיקר כטקסט סמלי על קולוניאליזם ועל אובדן האמונה (אם הבנתי נכון, שמו המקורי של הסרט בדנית ובאיסלנדית הוא "ארץ עלובה", ואלוהים כלל אינו נוכח). אף שכל סצנה בפני עצמה מבוימת לעילא, הדרמה של הדמויות אינה מפותחת דיה ולרגעים חשתי שפעולותיהן הקיצוניות (כמו רצח סוס) אינן מוצדקות. זה סרט קשה על אנשים קשים, ומי שתורם לו חן ואנרגיה חיובית הוא כלבו הסקרן של רגנאר, שיש לו תפקיד חשוב בסצנת השיא של הסרט, כשלוקאס נושא את דרשתו הראשונה בכנסיה החדשה. (הקרנה נוספת: ראשון, 12:00)

צמד המסעות האלה החזירו אותי ל"יותר מתמיד", סרטה של אמילי אטף שראיתי יום לפני כן, וגם בו הגיבורה עורכת מסע לארץ נורדית. ויקי קריפס, שמאז "חוטים נסתרים" הקריירה שלה נמצאת בתנופה, מגלמת את הלן החולה במחלה סופנית שמקשה עליה לנשום. בעלה מתיה (גספאר אוליאל) מתעקש שהיא תעבור ניתוח השתלת ריאות שעשוי להעניק לה ארכה, אבל היא לא בטוחה שהיא רוצה להעביר את חייה בבית חולים. כמו ב"העיוור שלא רצה לראות טיטניק", הגיבורה החולה יוצרת קשר עם גבר נורבגי לא צעיר שמפרסם בלוג על התמודדותו עם מחלת הסרטן, ונוסעת אליו כדי לקחת פסק זמן. בנט מתגורר לבדו בבית עץ בפיורד, ללא קליטה או וויי פיי, ואחרי ההלם הראשוני הלן מתמסרת לשלווה של המקום. החלק הנורבגי של הסרט הוא שמעניק לו את שעתו היפה (וגם את ההומור). בשאר הזמן מדובר במלודרמה לא נורא מעניינת. את חוויית הצפייה מלווה הידיעה המרה שזה היה סרטו האחרון של אוליאל, שנהרג בתחילת השנה בתאונת סקי. (הקרנה נוספת: שישי, 18:00)