לפתע הפך הפצ'ה קוצ'ה לערב חשוב בתולדות התרבות הישראלית
הפצ'ה קוצ'ה תמיד היה אירוע כיפי, טרנדי, שובבי במידה ותרבותי להפליא. מהדורת 2024 שלו הייתה משהו אחר לגמרי. כשמעליה רובץ המטען הכבד של היום השביעי ההוא, היא הצליחה לנסח ולטוות אמירות משמעותיות, רבות יופי וכאב, לגעת בפצע כשהוא עדיין שותת. זה היה ההפך המוחלט מאסקפיזם
צריך לתת כאן איזה גילוי נאות: 24 שעות אחרי צפייה בסבב הראשון מבין ארבעה של הפצ'ה קוצ'ה, שהתקיים אתמול ומתרחש גם הערב בהיכל התרבות, ואני עדיין מתנדנד על הרגליים. זאת לא ביקורת הופעה. אין גם הרבה תועלת בביקורת על הופעה שלא תעלה שוב. זה לא העניין. קרה שם משהו. יתכן שזה היה משהו חשוב. קשה להגדיר אותו במילים אבל אנחנו כאן כדי לנסות. ננסה את זה: הפצ'ה קוצ'ה הפך אתמול לאירוע חשוב בתולדות התרבות הישראלית.
>> ביום שישי: מפת התרבות של פלורנטין נחשפת
>> אדמה חרוכה: 19 תערוכות שצריך לראות עכשיו
הפצ'ה קוצ'ה, למי שהחמיץ אותו ב-17 המהדורות שבהן התקיים, הוא אירוע מיובא מטוקיו, במסגרתו עשרה יוצרים, אמנים ואומנים למיניהם, עולים לבמה כל אחד ל-6 דקות ו-40 שניות עם 20 תמונות כדי לספר את סיפורם. זה תמיד היה אירוע מעניין, כיפי, אקלקטי, טרנדי, מבדר, שובב ואינטליגנטי במידה. תמיד היה בו משהו מקסים, חמוד ופלאפי, לא במובן הרע של המילה. בכל מהדורה שלו היית מוצא כמה וכמה סיפורי יוצרים מעשירים, משמחים, מרחיבי דעת. זאת תמיד הייתה תמצית הקוּל התרבותי, אירוע עם עומק שמונגש בקלילות, עם מספיק אדג' פוליטי-חברתי כדי לא להיחוות כמנותק מהמציאות הישראלית. אבל הפעם זה היה משהו אחר.
מנחי הערב ומייסדי האירוע בישראל, ענת ספרן ואיתי מאוטנר, הזהירו עוד בתחילת הערב שלא הייתה להם שום כוונה לעשות אירוע "רגיל". כמו כולם עכשיו, כמו הכל עכשיו, גם הפצ'ה קוצ'ה התנדנד על רגליו מאז היום השביעי ההוא. האמנים והאמניות שעלו על הבמה בזה אחר זה נבחרו כדי לייצר מארג תגובתי עדין לאירועים שמחוץ לאולם, כל צופה מושך את החוטים הרופפים שמקשרים ביניהם וטווה אותם לעצמו, וביחד הם מייצרים משהו לא שלם – כי שום דבר לא שלם עכשיו – וגדול בהרבה מסכום חלקיו.
הבחירה לפתוח את הערב עם True Twins – צמד יוצרים מבריקים שהשתתפו גם ביצירת הסרט "6:30" שעוסק באירועי 7.10 ושודר אמש בכאן 11, עבורו בנו מיניאטורות של פסטיבל נובה – נתנה לו את המסגור הרגשי וסימנה לאן אנחנו הולכים. אחריה באו יצירות האדמה והאש היפהפיות של שחר קדם וחיברו את הנרטיב, ובכן, לאדמה ולאש. הצילומים האנושיים היפהפיים של מיכל חלבין ששיאם בצילום משפחות החטופים ל"טיים", האיורים הפצועים והמרגשים עד דמעות של רעות אסמיני, הכל מהול באיזה כאב עמום של אובדן שהוא כמעט קשה מנשוא, כאב רפאים שאחרי גדיעה.
וזה לא שזה היה ערב קודר. להפך. היו בו לא מעט רגעים מבדרים – הפרפורמנס הנהדר של היוצר הרב-תחומי ארי טפרברג, במהלכו הוא מתקשר עם הקהל באמצעות מעבד תמלילים בלבד, ללא סאונד, כשהטקסט מוקרן לייב על המסך הגדול שמאחוריו, הוא פאן גדול שעורר חשק עז לצפות בגרסה מורחבת ומשוכללת יותר שלו; גם האקט המשעשע של רחלי שלו במסגרתו היא מציירת פורטרטים של חלומות ומנבאת את העתיד היה יכול להשתלב בכל מהדורת פצ'ה קוצ'ה אחרת. הצעצועים הישראלים כל כך של רוי סיגל, שהצחיקו אותנו מאוד כשחשפנו אותם לראשונה כאן, נראו לפתע בקונטקסט הבימתי שנוצר כמו ניסיון ללכוד איזו ישראליות לפני שתחלוף. מעל הכל רבץ המטען הזה, שרובץ מעל הכל עכשיו.
לא היה לאן לברוח. הסיפור שהמהדורה הזאת של הפצ'ה קוצ'ה סיפרה הוא סיפור של תרבות פצועה, המומה, מלקקת את פצעי הפוסט-טראומה תוך כדי שהטראומה נמשכת ונגרמת, וגם סיפור על שבריריותו של היופי הזה שנוצר כאן, בארץ הזאת, בידי כל האנשים המוכשרים והיפים האלה. סמלי במיוחד היה במובן הזה שיתוף הפעולה בין המוזיקאי יונתן דסקל ואמן התאורה מוחמד אבו סלמה, שיצרו יחדיו קסם אסתטי המשחרר את כל בלוטות הדמעות מרוב יפהפיות. כמו חלקים רבים בערב גם הרגע המרהיב הזה לא נגע ישירות באירועים, אבל איכשהו בכל זאת לגמרי נגע בהם ישירות, אצבע בתוך הפצע.
הגראנד פינאלה של הערב הגיע עם יקי גני, חבר להקת רוקפור שהחל להשתעשע בשנים האחרונות עם תוכנות AI, והפיק באמצעותן קליפ שבו מיטב גיבוריו המתים – דיוויד בואי, פרינס, פרדי מרקורי, קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס ועוד – שרים יחד איתו את "הכעס" של רוקפור עם מילים באנגלית, ואליהם מצטרף גם יותם חיים ז"ל, החטוף שנהרג מאש צה"ל והיה מוזיקאי מוכשר. ואיכשהו כאב נורא של חודשים התנקז אל תוך הרגע הזה והתערבב עם הכאב על כל הגיבורים שהיו ואינם וכל התרבות שנשטפת עם הזמן כמו דמעה בגשם. אם נשארה עין יבשה באולם זאת כנראה בעיה רפואית.
זה היה לילה שבו הפצ'ה קוצ'ה הפך ממוסד תרבות טרנדי לאירוע חשוב בתולדות התרבות הישראלית שמצליח לומר משהו – גם אם אמורפי ונתון לפרשנות – ברגע הזה שבו חשוב כל כך לומר משהו. לא לשתוק. לא לנרמל. לא לחזור לשגרה. זה היה ההפך מאסקפיזם. צריך להמציא מילה להפך הזה. אולי "פצ'ה קוצ'יזם".
