הפרות הקדושות: הפרה הקדושה האמתית היא אנשים שאוהבים אוכל
בעולם הקולינריה המקומי יש לא מעט פרות קדושות, אבל כל עוד אנחנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית ולרגל ראש השנה המתקרב - גם אותן מותר לנו לשחוט. והפעם: אספיר איובוב לא מבינה למה אנחנו *כל כך* מתרגשים מאוכל. כל אוכל // טור חמישי בסדרה
בשבוע האחרון פורסמו כאן כמה טורים על הפרות הקדושות של תל אביב. חלק מהכותבים נכנסו אישית במסעדות בעלות שם, חלק נכנסו בהרגלים מגונים שמעכירים את המים שלנו. אבל לי יש משהו אישי נגד כל הז׳אנר הזה. כן, כל הז׳אנר.
הגיע הזמן לדבר על הפרה הקדושה האמיתית של העיר הזאת – עולם המסעדנות. אוכל. פודיז. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני מדברת על אנשים שאוהבים אוכל, אנשים שמתלהבים מאוכל, אנשים שמתרגשים מאוכל. אנשים שמדברים על אוכל כאילו הם לא אוכלים אותו שלוש פעמים ביום, מהיום שנולדו ועד רגע זה ממש. חבריי הפודיז היקרים, די עם זה. די עם ההתלהבות, די עם ההתרגשות, די להתנהג כמו ילדים בני ארבע כשאתם רואים חתיכת בשר שלא מבושלת עד הסוף או עוגה בצבע ורוד מסרטן.
הרי כבר אכלתם אוכל בחייכם. לא פעם אחת, לא פעמיים. ייתכן שאכלתם אוכל אלפי פעמים בחייכם. למה בעיר הזאת קיים ז׳אנר כה נרחב של אנשים שהפעולה הפשוטה הזאת, של עיכול מזון, כל כך מרגשת אותם? אוכל הוא אנרגיה תכליתית שאנחנו צורכים על מנת שלא נמות. מדוע הדבר הזה כל כך מפליא אתכם? האם זה שילוב הטעמים? צורת ההגשה? המלצר שמתייחס אליכם יפה כפי שלא התייחסו אליכם מעולם? כנראה שלעולם לא אבין. אתם אנשים מבוגרים עם עבודה מכובדת ומשפחה. למה אתם ממשיכים להתרגש מהפעולה הפשוטה הזאת של טעימת מזון, לעיסתו, בליעתו ועיכולו?
>> הפרות הקדושות של תל אביב: לימון במים
>> הפרות הקדושות של תל אביב: אוכל בפיתה
>> הפרות הקדושות של תל אביב: אוכל של חגים
בסדר, יש מנות מיוחדות. אני מאמינה שלכל מנה ראויה להתלהבות ממנה. לכל מנה ממקדונלדס בנסיעה ארוכה יש מקום חם בלב, לכל מסעדת שף שעולים אליה לרגל ביום ההולדת של ההורים יש מקום בנשמה, לכל עוגת שוקולד של ילדי גן שאתם טועמים ביום ההולדת של האחיינית שמורה האהבה לאותן עוגות שוקולד (בשם הגזעני שלהן). אין חלילה משהו רע בלאהוב אוכל, אבל למה להתלהב עד כדי כך?
חלקכם ימצא אותי הייטרית, אחת ששונאת אנשים שאוהבים דברים. אבל אני ממש לא. גם לי יש פינה חמה בלב לפסטה בצ'יקטי וגם לי עלו דמעות בעיניים כשאכלתי ב-a. אבל תנו לי לאכול חמש פעמים בשבוע בורקס מאבולעפיה ואני אהיה מאושרת כמו אדם שקיבל חמש פעמים בשבוע מנת שף אישית, אם לא יותר.
אני לא רודפת אחרי הדבר שנקרא "המנה המושלמת", כי אין דבר כזה מנה מושלמת. כל המנות מושלמות כפי שהן וכל אוכל הוא אוכל טוב (אם הוא לא גורם לכם לקלקול קיבה). אין אוכל טוב יותר, או אוכל טוב פחות. הכל נמצא בלשון הטועם וזיכרונות הילדות שלו, הטעמים שבנו אותו ולאן שהחיים לקחו אותו.
אחד יכול לטעום מעדן, ולשני יכול לעלות קיא מאותה המנה בדיוק, ומי שאינו רואה זאת – כנראה שאיננו פודי אמיתי. החיפוש האינסופי אחרי המנות הטובות, החדשות, המרגשות – הוא התמכרות אינסופית שלעולם לא אמצא בה עניין. יש אנשים שרודפים אחרי המנות האלה כאילו היו מרוץ חייהם, ויש כאלה שרודפים אחרי הטעמים האלה בניסיון לשחזר משהו מהעבר. בשני המקרים אני ממליצה להתנסות בתחביבים חדשים. משהו שלא קשור אוטומטית לאכילה רגשית. סתם, זורקת הצעה.
יכול להיות שהסיבה לכל זה היא שהזיכרונות הראשונים שלי מאוכל היו גרועים. גיליתי שיש אוכל טעים רק כשהייתי בת 16 והתחלתי למלצר בבית קפה מקומי. זה לא היה כמו בסרטים, החיים שלי לא השתנו מקצה אל הקצה ולא זכיתי לראות עוד צבעים שלא הכרתי לפני כן. יצאה לי אנחת עונג, התרגשתי שיש עוד עולם שעומד בפניי, והמשכתי הלאה בחקר העולם הזה באופן לא-אובססיבי.
אבל כשגיליתי שאמא שלי מבשלת גרוע – זו הייתה נקודת שבירה. הייתי בת 24 וזו הייתה הפעם הראשונה שבן זוג שלי הגיע לארוחת שישי אצלנו. כשיצאנו בחזרה לדירה שלנו הוא אמר לי בטון הכי עצוב ששמעתי ממנו אי פעם: "אמא שלך מבשלת מזעזע. עכשיו אני מבין למה את לא אוהבת אוכל – זה מנגנון הגנה מאמא שלך". הוא צדק. את זה אני מניחה שכבר אי אפשר לשנות.