אני, שירה שטיינבוך, דפקתי הקופה: סיטקום זה כל הסיפור

ההצלחה הגדולה של "קופה ראשית" היא פלא לא קטן. קרה כאן משהו שלא קורה אף פעם בטלוויזיה המקומית: סדרה שהתחילה בקטן ובשקט, ברגעיה האחרונים של הטלוויזיה החינוכית בטרם נבלעה בתאגיד השידור הציבורי, והתאפשר לה לגדול בשקט. היא המשיכה לגדול בערוץ 10 לפני האיחוד עם רשת 13, וגם שם היה לה את השקט להתפתח למימדי קאלט קטן. עכשיו היא בשלה להתפוצץ בעונתה השלישית עם הגיעה לכאן 11, ארבע שנים לאחר שהגיחה לראשונה לאוויר העולם. הרבה סדרות היו יכולות להרוויח ממסלול התפתחותי כזה. בארצות הברית זה קורה לא מעט. בתעשייה קטנה כמו שלנו – זה נס.

קאסט מצוין

עם המעבר האבולוציוני הזה מסדרה קטנה שמעטים שמעו עליה לסדרה גדולה שכולם מכירים – מגיעות גם הציפיות. במקרה של "קופה ראשית" הן נובעות גם מכך שחלק מהשחקנים בקאסט המצוין התפתחו עם השנים לכוכבים של ממש – בעיקר נועה קולר הנפלאה שמגיעה לעונה הזאת עטופה בהילה של "חזרות", אבל גם אמיר שורוש ויניב סוויסה שמצדיקים את מעמדם ככישרונות קומיים פנומנליים – אבל גם מהתגית "סאטירה" שהולבשה על הסיטקום הזה בטעות.

כן, יש ב"קופה ראשית" אלמנטים סאטיריים, והעיסוק שלה בטיפוסים ובמצבים מאוד ישראלים מפתה לקריאה סאטירית – הסופרמרקט העממי ככור היתוך של הישראליות הקורסת לתוך עצמה – אבל הניסיון להעמיס עליה את הרובד הזה נובע מגישה ביקורתית שמרנית שרואה בסאטירה ז'אנר עילי לעומת ז'אנר הסיטקום ה"נמוך", ומבקשת לשדרג את הסדרה האהובה ממעמד של "סתם קומדיה" לליגה של "סדרה חשובה". כאילו שלא לגיטימי לאהוב אותה פשוט כי היא נורא מצחיקה, חלילה.

הבדיחות, מעל הכל

קריאה סאטירית של "קופה ראשית" עושה עוול גדול לסדרה וליוצריה, כי הסאטירה היא דווקא האלמנט החלש פה. בפרק השני של העונה, שאפשר היה לראות כסאטירה על הגזענות הישראלית הלבנה והמיתממת, נועצים היוצרים בעצמם סיכה בבלון הסאטירי, כשבאחד מרגעי השיא של הפרק מוקיעים העובדים כוכבה (קרן מור) וניסים (יניב סוויסה) את המנהלת שירה שטיינבוך (נועה קולר) על יחסה הגזעני אליהם כרומניה גנבת וחאלבי מטומטם – ואז מודים זה בפני זו בלחישה שהם כלל אינם רומנים ו/או חאלבים. זהו רגע שמסגיר את חוסר הרצון של הסדרה להתחייב לאמירה סאטירית משמעותית ואת העדפתה לבדיחות טובות. רגע חשוב.

זו לא סאטירה, זו מיני סאטירה (בקושי)

הקומדיה הישראלית בטלוויזיה ידעה מעט מאוד נחת לאורך העשורים האחרונים. אנחנו לא כל כך טובים בזה, צריך לומר, והתוצרים שמגיעים אל המסכים שלנו מז'אנר הסיטקום סובלים בדרך כלל מעודף סיטונאי של וולגריות והומור ירוד שפונה למכנה משותף נמוך. מתי בפעם האחרונה שודרה כאן סיטקום שלא מעליבה את האינטליגנציה מחוץ לערוצי הנישה? אל תענו לי. ההישג של נדב פרישמן ויניב זוהר, יוצרי "קופה ראשית", נעוץ בקלילות שבה הם מצליחים להתעלות מעבר לרף הזה, לא מעט בזכות הקאסט המעולה וכישוריו הקומיים, אבל גם בגלל כתיבה מדויקת ומהודקת שאינה אופיינית לז'אנר במחוזותינו.

"קופה ראשית" צריכה ללמד אותנו שלעשות סדרת סיטקום טובה באמת זה לא פחות קשה, מורכב וחכם מאשר להפיק סאטירה חדה וחותכת. למעשה, בישראל זה כנראה קשה יותר. וזאת ההצלחה האמיתית כאן: פשוט להיות מצחיקים במשך 60 פרקים, עם פאנצ'ים טובים ודאחקות מעולות וקומדיה של טיימינג וניואנסים ושחקנים נהדרים. אל תנסו את זה בבית.