האמנית הזאת הנזילה את המגדר כבר לפני מאה שנה, וזה מהפנט

"גבריות? נשיות? זה תלוי בסיטואציה. חוסר מין הוא המגדר היחיד שהכי מתאים לי". לא יאמן שהמשפט הזה, שנשמע כמו הצהרה סטנדרטית בעידן הפוסט ג'נדר של ימינו, נכתב לפני כמעט מאה שנה. ההיסטוריה של האמנות מתהדרת בכמה פורצי ופורצות דרך נועזים שלא קיבלו הכרה בתקופתם, ורק עם הזמן נחשפו חשיבותם וגאוניותם. קלוד קאהון היא ללא ספק הבולטת שבהם – דמות סוערת, עצמאית ויצרית שהקדימה את זמנה ופרצה גבולות אמנותיים ומגדריים. כמעט 50 שנה לפני שדיוויד בואי הפציע עם דמותו האנדרוגינית, ויותר מ-60 שנה לפני שג'ודית באטלר טענה שמהמגדר הוא קטגוריה התנהגותית ולא מולדת – קלוד קאהון אתגרה את הייצוגים המקובלים של נשיות וגבריות והשתעשעה ברעיונות של נזילות מגדרית, במסכות ובהתחפשויות.

בתערוכה "מין זה שאינו אחד", שנפתחה במוזיאון חיפה תחת אשכול תערוכות הפמיניזם העכשווי "עושות היסטוריה", מוצגים 13 מהתצלומים האיקוניים והמפורסמים של קאהון, שמככבים כמעט בכל ספר או תערוכה המוקדשים לה.

מהביוגרפיה של קלוד קאהון אפשר לעשות מטעמים הוליוודיים: יהודייה שחיה בין שתי מלחמות העולם, לוחמת פוליטית ולסבית מחוץ לארון שהתאהבה באחותה החורגת

קאהון (או כהון, אבל יש לבטא זאת "קאהה") הייתה משוררת, כותבת, שחקנית וצלמת. היא הייתה מקורבת למעגלי הסוריאליסטים והציגה איתם מספר פעמים. אבל כמו רבות מהאמניות בתחילת המאה ה־20, היא נשכחה מהר מאוד. בסוף שנות ה־80, שלושה עשורים אחרי מותה בגיל 60, היא התגלתה מחדש על ידי חוקר אמנות צרפתי שנתקל במקרה בכתביה, ועד מהרה נכנסה לקאנון בתור חלוצת האמנות הפמיניסטית. לא סתם התגלתה קאהון באייטיז: היא התאימה כמו כפפה ליד לרוח של אמני התקופה – מסינדי שרמן על דיוקנאותיה העצמיים המצולמים בהם היא מתחפשת לדמויות מסרטי קולנוע מומצאים, ועד נאן גולדין שתיעדה את הקהילה הגאה בניו יורק בשיאה של בהלת האיידס. לא לגלות את קאהון בתקופה שהתחילה לדבר על מין אחר – היה כמעט פשע.

אמנם קאהון מקוטלגת בספרי האמנות תחת האמנות הסוריאליסטית, אבל כיום היא נלמדת בעיקר בהקשרים פמיניסטיים ופוסט מודרניים. קאהון פורצת הדרך, שאימצה לעצמה שם פסבדונים אנדרוגיני שבצרפת היה יכול להיות גם של גבר וגם של אישה, לא הייתה צלמת הרפתקנית במיוחד בהשוואה לאמנים בני תקופתה כגון מאן ריי, שהתנסה בטכניקות צילום שונות. היא פיתחה תמונות באופן פשוט ובפורמטים קטנים, ממש כמו צילומים של אלבומי משפחה פרטיים. אבל הסצנות המבוימות מלאות הדימיון והעין הרגישה והאמיצה שלה, הולידו גוף עבודות מדהים וחסר גיל.

בעבודותיה בחנה קאהון את זהותה המגדרית באמצעות סדרת צילומי דיוקנאות עצמיים. בכל אחד מהתצלומים היא אימצה לעצמה פרסונה אחרת – פעם היא טום בוי קצוץ שיער, פעם ונוס חושנית שעולה מן הים, פעם היא דמות אנדרוגינית גלוחת ראש, לפעמים היא מרימת משקולות, בודהה ואפילו כיפה אדומה. למרות שכל העבודות עוסקות בה ובחקירה של עצמה, זהותה האמיתית של קאהון מתעתעת ומטושטשת, כאילו היא משחקת מחבואים עם המצלמה – חושפת ומסתירה בו זמנית.

באחת העבודות היותר מזוהות איתה משנות ה־20 שמוצגת בתערוכה בחיפה, קאהון עומדת מול מראה בשיער בהיר קצוץ ובפנים שזופות להחריד. היא לובשת שכמייה גברית משובצת שחור לבן, ומושכת את הצווארון כלפי מעלה כאילו מנסה להסתתר מאחוריו. המראה מכפילה את דמותה, אבל היא לא מתבוננת בה, בניגוד לרבות מהדמויות הנשיות שהונצחו בתולדות האמנות. היא מפנה את מבטה הצידה, כמעט בבוז, אולי כהתרסה לפרויד, האורים והתומים של הסוריאליסטים, שהאמין כי הומוסקסואליות היא בבסיסה נטייה נרקיסיסטית.

לא רק את הזהות אתגרה קאהון, אלא גם קונבנציות אמנותיות. בצילום מ־1929 מופיעה קאהון בתלבושת של אחת הדמויות שגילמה באותה תקופה בתיאטרון האקספרימנטלי "לה פלאטו". כותרת העבודה, "דיוקן עצמי", מתנגשת עם הדמות התיאטרלית המחופשת בכבדות, והיא לכאורה רחוקה מלהיות דיוקן עצמי.

בקרוב הדוקו?

קלוד קאהון היא מסוג האמנים שלא ניתן להפריד את האמנות מהסיפור האישי שלהם. ואכן, מהביוגרפיה שלה אפשר לעשות מטעמים הוליוודיים: אמנית שנולדה בסוף המאה ה־19 למשפחת אינטלקטואלים צרפתייה, יהודייה שחיה בתקופה הסוערת שבין שתי מלחמות העולם, פעילה פוליטית לוחמת ולסבית מחוץ לארון שהתאהבה באחותה החורגת.

קאהון נולדה בשם לוסי שוואב למשפחה יהודייה אמידה בנאנט שבצרפת. אביה היה מוציא לאור של עיתון יומי ומספר מגזינים ספרותיים, ודודה, מרסל שוואב, היה משורר ידוע שעסק רבות בזהויות מטושטשות. למרות מוצאה הפריבילגי, חייה של קאהון לא היו גן של שושנים: אמה סבלה ממחלת נפש, והיא גודלה על ידי סבתה. קאהון העידה על עצמה שהייתה ילדה קטנה ורזה, ומעולם לא התאימה לקונבנציות הנשיות המוסכמות. "אמא שלי כינתה אותי 'החזירה הקטנה שלי'", היא כתבה. "היא נהגה למשוך את קצה האף שלי. היא הייתה מאוד מאוכזבת שאין לי אף יווני". האף הנשרי והארוך של קאהון, "האף היהודי", יככב מאוחר יותר בדיוקנאות הצילומיים שלה, כמעין התרסה על הדיוקנאות הקלאסיים המושלמים.

בבית הספר סבלה קאהון מבריונות אנטישמית והיא נשלחה ללימודים באנגליה. היא חזרה לצרפת בגיל העשרה המוקדם עם נטיות אמנותיות מובהקות וגם עם נטיות מיניות ברורות – בצרפת היא התאהבה בסוזן מלהרב, בת של ידידי המשפחה. כמה שנים לאחר מכן, אביה של קאהון התחתן עם אמה של מלהרב, והשתיים הפכו לאחיות חורגות ולזוג לחיים וגם ליצירה – את רוב דיוקנאותיה של קאהון צילמה מלהרב, שכינתה את עצמה מרסל מור.

השתיים עברו להתגורר בפריז בתחילת שנות ה־20. קאהון למדה בסורבון ומור עבדה כמעצבת תיאטרון וכמאיירת. דירתן הפכה למקום התכנסות של סופרים ואמנים, שהירבו לדון בלהט על צדק חברתי ועל התנגדות לפשיזם. ברטון כתב עליה באותה תקופה כי היא "אחת הנפשות הסקרניות ביותר של זמננו".

בשנת 1937, כשרוחות הפשיזם הורגשו כבר באוויר, קאהון ומור עברו לאי הבריטי ג'רסי שלחופי נורמנדי. עם פרוץ המלחמה האי נכבש על ידי הנאצים והשתיים פצחו בפעולות גרילה אקטיביסטיות, שהמשיכו במידה רבה את עיסוקה של קאהון במסכות ובהתחפשות: הן הפיצו עלונים וכרזות אנונימיות שקראו למרד בקרב החיילים הגרמניים. כאשר הן התגלו הן נעצרו ונידונו למוות, אבל האי שוחרר לפני שההוצאה להורג יצאה לפועל. עשור לאחר מכן, ב־1954, כשהיא מותשת ועייפה מתלאות הכלא הנאצי, נפטרה קאהון. מור התאבדה 18 שנים מאוחר יותר.

גם היום, יותר משלושה עשורים אחרי הגילוי המחודש של קאהון, לא נס ליחן של עבודותיה – הן מלאות חופש, תעוזה ודימיון, הן מעודדות את הצופה לחשוב מעבר לנורמות ולקונבנציות המקובלות. גבעשור השני של המאה ה־21 העבודות של קאהון רלוונטיות ועכשוויות יותר מאי פעם.

← "מין זה שאינו אחד", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26 חיפה, עד 20.6