אכלנו את הארוחה הכי יקרה בארץ. אין לה סיכוי להצדיק את המחיר

הארוחה הכי יקרה שאכלנו בארץ היא אומנם מצוינת אבל לא בטוח שהיא שווה את הכסף. חשוב להגיד את זה מיד בהתחלה, כי תיכף יהיו פה לא מעט מחמאות על אנשים שכנראה מעולם לא שמעתם עליהם (וחבל) וסיפורים על מנות שלצערכם לא אכלתם ותמונות מרהיבות של מנות שבמציאות נראות אפילו יותר טוב. ולגמרי שווה להישאר בשביל לשמוע על העור של הדג. אבל גם אי אפשר להתעלם מהענן השחור שתלוי מעל האירוע הזה, ענן שחור ומאיים בצורת VFM, כמובן. כי אין שום ארוחה בישראל (בטח לא כזו סגורה, בלי מנות בשר שעולות בזיליון שקל לגרם) ששווה 600 ש"ח לאדם. וזה 600 ש"ח לפני אלכוהול וטיפ.

אבל את כל זה ידענו לפני שיצאנו מהבית. או אל הבית במקרה הזה, כי בסתירה להצהרה הבומבסטית בפסקה הקודמת – אנחנו כאן בטרנד הארוחות הביתיות, שצומח מאז הקורונה בשגעת, וזה קורה למרות שהארוחות האלו, כמו שיסביר לכם כל סטודנט שנה א' לכלכלה, לא מסוגלות לעמוד בסטנדרט התמחור של מסעדות, אפילו בעיר יקרה כמו תל אביב. למרות זאת, הביקוש לארוחות כאלו בשיא, ומה שהכי מדהים – לא רק שלא מדובר בעניין חדש, מדובר בחזרה לאחד הרגעים הראשונים בתולדות המסעדנות.

בואו נודה בזה, ארוחות ביתיות הן הדרך שלנו לשחק באצילים. קליי (צילום: עודד קרמר)

המסעדות הראשונות בעולם הוקמו בפריז בשלושת העשורים שלפני המהפכה הצרפתית ולמרות שהן הגישו אוכל (בכל זאת מסעדות), זה היה רק חלק מהעניין. באותן שנים התפתח בצרפת מעמד חדש – מעמד הסוחרים העשיר. אנשים שהיו מצד אחד אזרחים פשוטים (כלומר, לא אצולה), ללא זכויות יתר, אבל מצד שני – עם הרבה מאוד כסף. המסעדות הראשונות הוקמו כדי לאפשר להם לקנות, לפחות לערב, את התחושה של להיות חלק מהמעמד העליון באמת, או לפחות לאכול כמוהם: לא רק כדי לשבוע (זה היה משהו שאפשר לעשות בטרקלין הקרוב ברבע מחיר), אלא כדי להנות מחוויית אכילה אישית. עד אז, הרעיון שאדם פשוט יבחר מה הוא רוצה לאכול היה מופרך. תאכל מה שמגישים לך ותשתוק, מי אתה חושב שאתה? אציל?

>> בשבוע שעבר מבקר האוכל שלנו אכל דווקא את אחת המנות הזולות והמוצלחות בעיר
>> זאת הייתה מסעדה נהדרת ב-2010. ב-2022? קצת פחות

מהבחינה הזאת, הארוחות הביתיות של היום משחקות על אותו הרגש. אנשים עשירים באמת לא הולכים למסעדות. הם לא צריכים: השפים באים אליהם הביתה ומספקים להם חוויה שרק מעטים זוכים לקבל. ארוחות ביתיות הן הדרך שלנו, האנשים הפשוטים, לחוות את אותה החוויה, של לקבל ארוחה מעולה אבל גם ייחודית. בקיצור, "יאיר, ת'לא צריך להבהיר שהיית במקום הכי שווה בהודו / ועכשיו הוא נסגר ואפ'חד לא יכול לבוא לשם כבר, ורק אתה הספקת", רק בגרסת הקולינריה. זאת, כמובן, בהנחה שנפלת על משהו טוב ולא על איזה הונאת צרכנים מתוחכמת.

אחד משלושה טרלטים שיגרמו לכם להרגיש כמו ילדי אקזיט. קליי (צילום: עודד קרמר)

השבוע גם אנחנו החלטנו לחוש ילדי אקזיט, והצפנו לאזור הספר של הוד השרון (סתמו, כמי גר בעוטף נתב"ג – לעג לפריפריה מעוגן כזכותי החוקתית), ואפילו לא היינו לחוצים מכל האירוע. כי הדיבור על Clay ועל ינון דביר, השף שמאחוריה, התפתח בשנה האחרונה משמועות מקוטעות, מהסוג ששומעים מחברים של חברים שפגשו מישהו במקרה – לכדי זרם קבוע של מחמאות ופוסטים ברשתות החברתיות. השורה התחתונה תמיד חזרה על עצמה – שף צעיר בן 26, עם היסטוריה של התמחות במגוון מסעדות בשוודיה ודנמרק, חלקן מהמובילות בעולם, מארח בבית שלו בכל חודש מספר קטן של ערבים. עשרה סועדים בכל פעם לארוחת טעימות בנוסח עדות סקנדינביה, בעלות כל כך גבוהה, עד ש… שלום, כאן הקפטן שלכם, אנא הדקו חגורות, אנחנו נוחתים.

מהרגע הראשון שמגיעים – או לפחות מהרגע שמתגברים על העובדה (הידועה כבר) שזה באמת בית פרטי של בן אדם וממש מושיבים אותך עכשיו בסלון – ברור לגמרי שחלטורה אין כאן. צוות של חמישה אנשים על עשרה סועדים הוא ההגדרה המילונית של יחס אישי. כמה אישי? שניים מהעשרה איחרו בחצי שעה (לא נשכח ולא נסלח) והצוות פשוט עקף את האירוע באלגנטיות מבלי שאף אחד, לא אנחנו שהגענו בזמן (איפה המשאית של הצל"שים?) או אלו שאיחרו – לא הפסיד שום דבר או הרגיש שיש בעיה. ואז התחיל להגיע האוכל, וכל זה הפך להיות רק רעש רקע. את חמש המנות הראשונות, כולן מנות ביס שאוכלים ביד, קיבלנו בסלון. למה? בחיי שאין לי מושג. אולי יש איזו מסעדה סקנדינבית שזה הקטע שלה. אולי פשוט הם הבינו שהכיסאות ליד השולחן איומים ושאם אפשר לתת לאנשים לתת קצת לשבת בנוח לפני ששולחים אותם לסד העינויים אז למה לא. מה שבטוח זה שהאוכל היה יותר מוצלח מהתפאורה שמסביב.

מתי ממציאים דג שעשוי רק מהחלק של העור? קליי (צילום: עודד קרמר)

התחלנו בשלישיית טרטלטים. אחד עם טרטר דג, אחד עם ירקות ואחד עם טרטר בקר. שלושתם היו פריכים, שלושתם היו מדוייקים. שלושתם התפוצצו בפה כמו זיקוקים של טעמים. בדג הקיק היה פינגר ליים שהעיף את המנה לשמיים. בירקות, הסוד היה אומאמי שהגיע בזכות שמיכת גבינת תום שכיסתה את הכל וטרטלט הבקר היה משחק מרקמים מושלם והסוד שלו היה איולי מהמם שישב מלמטה וגרם לנו ללקק את האצבעות. לא כמטאפורה. ממש לקק. וזאת הייתה רק ההתחלה של המסע: 16 מנות שונות ספרנו במהלך הערב. במשך כמעט שעתיים וחצי הן הגיעו ותקפו אותנו מכל הכיוונים. לא היו נפילות, אבל היו גם רגעים שבהם לא הבנו מה מנסים להגיד, אפילו שהשף יצא והסביר לנו ש"במנה הזו יש אצטרובלים". מצד שני, היו רגעים בהם לא יכולנו להפסיק להקשיב, כמו למשל במנת הסשימי אינטיאס, שהגיעה בקונסומה עגבניות מתובל בשמן כובע הנזיר – שהיה חד משמעית מסוג הרטבים שחייבים להתחיל למכור בג'ארות. או האירוע הלא אפשרי והלא סביר בו מוגשת לך לשולחן חסה, בצורה די גולמית, אבל יחד איתה קערית של מי גבינה וחמאה שהיא אושר (ועושר) כמעט בלתי נתפסים.

עבודה של שף שהיה יכול להיות בטופ של הקולינריה הישראלית. קליי (צילום: עודד קרמר)

אבל השיא האמיתי של הארוחה היה דג בר הים, שהיה הבסיס לשתי מנות, שתיהן כל כך אדירות, שרק בשבילן היה שווה לעשות את הדרך לצפון. זה התחיל בפילה הדג, שיובש במקרר כמו שמיישנים בשר, ואז נצרב בחמאה מיושנת ברוטב דאשי. עזבו שניה את הדג עצמו שנמס בפה, או את רוטב החמאה האדיר שלא רצינו שייגמר לעולם. כי החלק הכי מושלם של המנה הזו היה העור של הדג, שהצליח להגדיר מחדש את המושג "פריכות" והביא אותו למקומות חדשים ואותנו לדמעות. ואז, בדיוק שחשבנו שראינו את כל מה שאפשר מהדג הזה הגיעה המנה הבאה. הבטן של בר הים, מבושלת בחמאה חומה ומוגשת על ביסק סרטנים עם קציפת תירס. וזה היה מושלם. בטעמים, במרקמים, במתיקות, במליחות. כל מה שאפשר לדמיין על מנת דג, ואז עוד קצת.

דווקא הסינטה, שהגיעה אחרי הדג, הייתה הרגע שבו נזכרנו איפה אנחנו נמצאים. ושלא תבינו לא נכון, זאת הייתה סינטה מושלמת. מיושנת שישים יום, עשויה על המילימטר. כזאת שנמסה על הלשון ומשאירה אצלך טעם של עוד. רק שלא היה עוד. כל מה שקיבלנו היו שתי פרוסות דקות שנעלמו תוך שניות והתפוגגו. כל כך מעט שאפילו אין מספיק שייצרב בזיכרון. ובגלל שזאת לא מסעדה, אין לך את האופציה להזמין את אותה מנה שוב.

פורמט שקצת מוציא את החשק. קליי (צילום: עודד קרמר)

ואחרי כזה טיזינג, אפילו הקינוחים הנהדרים שהגיעו אחרי, כבר לא הצליחו למחוק את הכאב. וזאת התחושה המרכזית שאתה יוצא ממנה מ-Clay. שמצד אחד יש כאן שף אדיר, עם פוטנציאל להיות בטופ עולם הקולינריה הישראלי. שף שעושה דברים מופלאים, ושהיינו שמחים לאכול את האוכל שלו יותר, בטח את הדג ואת העור שלו. אבל, וזה חתיכת אבל, שמצד שני הפורמט שבו הוא בחר לבשל מוציא קצת את החשק. האירוח הביתי הוא לא משהו שמשדרג את החוויה אלא מוריד ממנה, ו-16 מנות, מסתבר, זאת התפזרות גדולה מדי. ואם 16 המנות הן לא מדוייקות ברמה אטומית – והן לא – אז הן גורמות לערב להפסיק להיות ארוחה ולהפוך לאוסף צלחות שבמקום להנות מהן אתה לא מפסיק לשאול איך הן קשורות. שלא לדבר שכל זה כל כך יקר שאתה נאלץ לפתוח את הטקסט בשיחה על כסף.

4.5 כוכבים לאוכל, 3 כוכבים לערב כולו. 600 ש"ח לאדם, הזמנת מקום דרך האינסטגרם