קרב הכריך הוויאטנמי: שלושה דוכני באן נכנסים לזירה, רק אחד מנצח
הבאן מי נכנס השנה באופן רשמי לתל אביב עם לא פחות משלושה מקומות שמגישים את הטייק שלהם על הכריך הוויאטנמי-צרפתי. "באן מי נונג", "באן מי פקטורי" ו-"באן מי 13" מתמודדות על תואר הבאן מי הכי טעים בעיר, כי מבקר האוכל שלנו כבר זכה בתואר האדם שאכל הכי הרבה באן מי ביום אחד
את הבאן מי הראשון בחיי אכלתי לפני שנתיים וחצי, בראשית חורף הראשון של הקורונה. זה היה בין הסגר השני לשלישי, כשעדיין חששנו לצאת מהבית והוולט היה בשיא פריחתו – שם גם מצאתי את מסעדת "באן מי TLV" בכיכר רבין, שהציעה את הכריך הוויאטנאמי במשלוח, כי כל המסעדות הציעו משלוחים דאז. זה היה הרגע שבו התאהבתי בהפתעת הבגט הזו, אבל אפילו לא הספקתי להזמין אותה שוב מאז, כי אותו סניף משלוחים היה בין נפגעי המגפה, ונסגר. וזה לא שאין כריכי באן מי בעיר, אבל הם לרוב המנה הכי פחות טעימה במסעדה וויאטנמית, כי לא משקיעים בה את הזמן ותשומת הלב שהכריך דורש. באן מי בדוכן, זה מה שהיה חסר בעיר.
לקח כמעט שנתיים עד שזה הגיע, ואכלתי את הבאן מי הבא שלי. הפעם זה היה כבר ביום קיץ חופשי בו שום מסיכות לא נראו בסביבה (אם כי שליחי הוולט כאן כדי להישאר), בו הלכתי לשוק לוינסקי המחודש וטעמתי בדוכן "באן מי 13" את אחד הכריכים האהובים עלי מהשנים האחרונות. זה דווקא לא היה זיכרון הבאן מי שפעל – הוא הרגיש אחרת לגמרי ממה שנשלח לי בימי הקורונה. הוא היה רענן, עסיסי, מפוצץ בטעמים מפתיעים ועם רוטב מעקצץ על הלשון. הפעם למדתי מטעויות העבר, ובשמונת החודשים שעברו מאז אותה הביקורת, הספקתי לאכול לא מעט באן מי 13. לא יודע אם 13 פעמים, אבל לא רחוק מזה.
ולפתע, אחרי שנים של בצורת באן מי, נפתח הסכר. אחרי שעוד שני דוכני באן מי נפתחו לאחרונה – הראשון "באן מי נונג" במקווה ישראל, השני "באן מי פקטורי" בכיכר רבין – לא נותרה לי ברירה אלא לאכול עוד באן מי, והרבה. אני מניח שככה זה עובד בתל אביב, ברגע שכדור השלג מתחיל להתגלגל קשה לעצור אותו, ונדמה שיש לא מעט אנשים (אני מודה, אני ביניהם) שחושבים שהקונספט של דוכן באן מי הוא מושלם לקהל התל אביבי. הרי מה זה בסך הכל, אם לא שדרוג קולינרי לאותו בגט ממולא בשר שכולנו גם ככה אוכלים בצהריים? אז למה שגרסה טעימה יותר, טרייה יותר ואיכותית יותר לא תעבוד? כאן. ל"באן מי TLV" התשובות.
התחלתי עם "באן מי נונג" שממוקמת בחזית קטנה אך צבעונית על תחילת מקווה ישראל, ממש על המפגש עם יהודה הלוי. הגישה שלהם לבאן מי הזכירה לי מאוד את זו המתוחכמת של "באן מי 13". רוצה לומר, כריך שמרגיש פשוט בטירוף, אבל למעשה מורכב מהמון חלקים שבונים את היצירה. בתוך חצי הבגט הפרוס (הם קוראים לזה בגט וויאטנמי, אני לא יודע מה עושה אותו לכזה) נמרח מיונז, רוטב סרירצ'ה נונג, רוטב BMN יחד עם חמוצי פאפאיה-גזר, כוסברה ומלפפון. עבור המילוי לקחתי את הקלאסי, שכולל עוד מריחת פטה כבד, וגם חתיכות חזיר בברביקיו סיני, ונקניק חזיר. והאמת, די מדהים שכל הרכיבים האלה שם, בהתחשב בכך שהוא עולה רק 38 ש"ח.
וזה היה טעים לאללה. מנעד הטעמים האסייתי מדלג בין חמוץ למתוק ומלוח לאוממי במהירות של לעיסה, ולמרות שעדיין לא הבנתי מה לעזאזל הופך את הבגט הפשוט לוויאטנמי, הוא ספג מצוין את הטעם, והיווה קונטרת קראנץ' מוצלחת למילוי שבפנים. אבל שם בעצם קורה הדבר המעניין ביותר, במילוי, בפיסות בשר החזיר הטעימות שבפנים. הן מוגשות קרות כמו בויאטנם, ומלאות בטעם מצוין, אבל מרגישות טיפה יבשות, ואני מודה שכל הרטבים האלה לא הספיקו כדי להרטיב לי את הבגט. שיט, יצא יותר מיני משהתכוונתי. בכל אופן, הבשר עצמו טעים מאוד, אז אני מנחש שהיבשושיות זה בעיקר שיטת ההכנה – אבל המכלול מצטיין ברעננותו, ומושלם כמנת ארוחת צהריים על הדרך, במחיר משתלם.
התחנה הבאה מאתגר הבאן מי היתה "באן מי פקטורי", הכי חדשה מכולן, שגם על פי המנות וגם על פי המבטא של הבעלים, מגיע מהצד הצרפתי של המשפחה. היא ממוקמת בדוכן שדי הזכיר לי את זה של "באן מי נונג", הפעם בשלהי כיכר רבין, על רחוב פרישמן. למרות שהמקום נפתח לפני כשבועיים, נראה שהוא עדיין נסגר על עצמו ברמת עיצוב וסדר, אבל בכל הנוגע לכריכים הוא בא מאוד מגובש. הזמנתי את כריך הבאן מי אסאדו דווקא – פה כשר, רבותי, אין חזיר – שהיתה בנויה על בסיס אסאדו מבושל 6 שעות ביין אדום בסגנון צרפתי-וויאטנאמי, חסה, גזר, ג'ינג'ר, צ'ילי, בצל, כוסברה, שום וריבת בצל חמוץ-מתוק, ועולה הפעם הרבה יותר – 58 ש"ח, שזה כמעט 150 אחוז מ"באן מי נונג".
הפעם קרה משהו קצת הפוך מהקודמים, ואת הבכורה לקח דווקא הבגט עצמו. אח, צרפתים. מדובר בבגט קשיח יחסית, אבל כזה שמנתץ אל מול הביס בכבוד רב, סופח את כל הטעמים שבפנים, הנוזלים שנספגים בחלקו הרך, ומפזר אותם בפה. זה לא עניין של מה וכך, כי למרות שהמילוי היה בסדר לכל היותר (מיד נגיע לזה), הבגט שידרג את המנה ויצר כריך מהנה מאוד. המילוי, כאמור, היה החלק החלש. כל הרטבים, תבלינים וירקות היו במקום, ויצרו מנעד טעמים חמוץ-מתוק-טרי מאוד כיף, אבל דווקא האסאדו לקה בחסר, היה חותי יחסית ולא מספיק רך. אולי עדיף להפוך את זה לאסאדו 12 שעות.
כדי לתת למקום הזדמנות נוספת, הזמנתי גם את הבאן מי צ'יקן קריספי, שהיה באמת קריספי וטעים, אבל אופיין באותה אנמיות קלה אל מול הבגט. טעים מאוד, אבל ביחס למחיר והייחוד של הטעם, באן מי נונג לוקחת – גם אם היא טיפה קטנה יותר מהאחרות. עם זאת, זה לא סוף המירוץ – דווקא הבאן מי הוותיק מכולם (אם אפשר לקרוא ל-8 חודשים ותק) לוקח את הבכורה בכל הנוגע לטעם, והוא גם לא ממש יקר (מנת באן מי עוף תעלה 48 ש"ח, באן מי בקר 50 ש"ח). אז גם אם באן מי נונג נגיש יותר בתמחור, באן מי 13 היא עדיין האופציה הבאן מי הכי טוב בעיר.
באן מי נונג, מקווה ישראל 1
באן מי פקטורי, פרישמן 77
באן מי 13, נחלת בנימין 107