שרים ורוקדים ברחובות: 10 הרגעים המוזיקליים הגדולים בקולנוע ב-2021

2021 היא השנה שבה בתי הקולנוע חזרו לפעילות (גם אם עדיין מצומצמת) בחשש אחרי למעלה משנה של השבתה, וספגו לא מעט הפסדים. 2021 היא גם השנה שבה תאגידי ענק התקוטטו עם רשתות בתי הקולנוע כדי להעביר את סרטיהם הישר לשירותי הסטרימינג, שם חיכו להם השחקנים, שהתלוננו (ובצדק) על רווחיהם המצומצמים מהמהלך – בקיצור, לקולנוע לא היו הרבה סיבות לצאת לרחוב ו-"לשיר בגשם". ועדיין, המחזמר עשה את הקאמבק הגדול שלו לקדמת הבמה מזה 5 שנים (עם זאת, כמו שכתבה כאן המבקרת יעל שוב בסקירת השנה שלה, קהל הצופים לא נהר לראות אותו), עם דוגמאות טריות כמו העיבוד של ספילברג ל-"סיפור הפרברים"; "שכונה על הגובה", שעיבד את לין מנואל מירנדה, שבתורו עיבד את ג'ונתן לארסון ב-"טיק, טיק… בום!" ועוד.

הפסקול חזר להיות אלמנט אפקטיבי לא פחות מאפקטים או העלילה עצמה (כמו משחקי הסאונד ב-"צלילי המטאל" או המוזיקה עוכרת השלווה של יוצא "רדיוהד" ג'וני גרינווד ב-"כוחו של הכלב"); ובחירת ה-Soundtrack, מגוון השירים הקיימים שמלווים את הסרט, הפך לאמנות של ממש (כדוגמת "אתמול בלילה בסוהו" או "ליקריץ פיצה"). אז הנה, עשרת הרגעים הקולנועיים (ואחד מסדרה) שגרמו לנו לשלוף "שאזאם"/ לגשת ל-"אוזן השלישית" או ל"ספוטיפיי"/"אפל מיוזיק", ולהעריך את עבודת הסאונד, ולו לרגע.

1. "אמריקה" – סיפור הפרברים

נתחיל עם הסרט המוזיקלי הכי עדכני – ואולי הכי מצופה של השנה – שמתחיל לגרוף באזז לעונת הפרסים, למרות הצלחה קופתית מועטה. אני מדבר כמובן על הגרסה של סטיבן ספילברג לאחד ממחזות הזמר הגדולים ביותר בכל הזמנים – ולאחר מכן, אחד מסרטי המחזמר הגדולים בכל הזמנים (עם 10 זכיות בפרסי האוסקר ב-1961) – "סיפור הפרברים". ספילברג הוא במאי שמרן, אבל אולי דווקא במחזות זמר זה דבר טוב – כי "סיפור הפרברים" בעיצובו מזכיר יותר את סרטי ה-"טכניקולור" מאשר את הגרסה המקורית: צבעוני במיוחד, כוריאוגרפיה גדולה מהחיים ומצלמה שנעה על – ועם – הריקוד.

כך, המחזמר הראשון של ספילברג שופע בקטעי שירה וריקוד מוצלחים. אחד השירים המוכרים ביותר מהמחזמר – אם לא המוכר ביותר – "אמריקה", מקבל את הטיפול הטוב ביותר, ועובר מהגג הקטן בסרט מ-1961 לרחוב הסואן. צבעי הפסטל שממלאים את המסך מול המילים העוקצניות של סטיבן סודנהיים (שהלך לעולמו בחודש שעבר, לא לפני שהספיק לתת את אישורו לגרסה של ספילברג למחזה) על המעצמה "שמחבקת" מהגרים הופכים את הקטע הבא לזכיר במיוחד.

2. "96,000" – שכונה על הגובה

ומ"סיפור הפרברים" למחזמר שקל לראות כי הושפע ישירות ממנו – "In the Heights", שזכה בארץ לשם הנוראי "שכונה על הגובה" (הבנתם? הייטס? גובה? איפה ננסי ברנדס כשצריך אותו). "שכונה על הגובה", שביים ג'ון מ. צ'ו ("סטפ אפ", "עשיר בהפתעה") ומבוסס על הלהיט הראשון של לין מנואל מירנדה מברודווי (לו הייתה שנה עמוסת מחזות זמר משלו – מ-"ויוו" ו-"אנקנטו" המצוירים ועד בכורת הבימוי שלו – "טיק, טיק… בום!"), עוקב אחרי שכונת מהגרים אחרת בניו-יורק, "וושינגטון הייטס", שמאוכלסת במהגרים דומיניקניים, וספציפית אחר אוסנבי (אנתוני ראמוס, "המילטון"), בעלי בודגה מקומית שחולם לחזור לרפובליקה הדומיניקנית ולהחיות את העסק המשפחתי.

כמו "סיפור הפרברים" של ספילברג, צ'ו מצליח למצוא את היופי והצבעוניות באורבניות ובשכונות שאנו היינו מסווגים כ-"סלאמס", והנאמבר שמציג בצורה היפה ביותר את השכונתיות המידבקת של "וושינגטן הייטס" הוא "96,000", כשתושבי השכונה מגלים כי כרטיס לוטו זוכה בשווי $96,000 נמכר בבודגה, ומפנטזים מה היו עושים עם הכסף, בעודם מנסים להתקרר בבריכה הציבורית. כך, באמצעות כוריאוגרפיה שמשתווה לקטעי השחייה המוזיקליים של שנות ה-40, צ'ו משלב בחכמה בין החלומות בהקיץ על עתיד טוב יותר מול המציאות הבנאלית איתה כולנו יכולים להזדהות.

 

3. "טריסטן ואיזולדה" – צעירה מבטיחה

ובמעבר חד ממחזות זמר שמשיים לגברים רעילים: "צעירה מבטיחה" היה אחד מהסרטים המדוברים ביותר שיצאו מעונת הפרסים הקודמת (היוצרת שלו, אמרלד פנל, זכתה עליו בפרס התסריט המקורי בטקס האוסקר) אבל גם אחד השנויים במחלוקת – כזה שאם יצאתם מהקרנה שלו, יכולתם לראות אנשים צועקים גוועאלד ואנשים שממהרים לחזור לעוד סיבוב. המותחן הפסיכולוגי/קומי הזה, אודות קאסי תומאס (קארי מוליגאן), סטודנטית לרפואה לשעבר ששמה לעצמה למטרה להפיל גברים שמנצלים נשים שיכורות, משתמש לא פחות במוזיקה – בין אם מדובר בגברים בגיל העמידה רוקדים ב-"חושניות" ל- Charli XCX או שירת ילדים מקלאסיקת הפילם-נואר "ליל הציד" שמופיעה פתאום – מאשר במשחק בשביל להציג לנו את המצב הנפשי המעורער בו נמצאת הגיבורה.

אחד מנקודות השבירה העוצמתיות ביותר של קאסי מתרחשת באמצע כביש מהיר, אחרי שבאה בחשבון עם נהג טנדר חסר סבלנות, כשכל זה קורה לצלילי האופרה "טריסטן ואיזולדה" של ריכרד וגנר, שעוסקת בניסיונה של איזולדה לרצוח את טריסטן האביר, שרצח את ארוסה, עד שהשניים מתאהבים באמצעות שיקוי אהבה, כשטעו לחשוב שמדובר ברעל. עם סימבוליות מסובכת ודיאלוג מצומצם ביותר, הצופה לא יכול שלא להרגיש שמשהו רע עומד לקרות.

 

4. “You’re My World” – אתמול בלילה בסוהו

הבמאי הבריטי אדגר רייט (טרילוגיית "קורנטו","סקוט פילגרים") הוא בגדר מאסטר בבחירות המוזיקליות שלו – אי שם עם טרנטינו וסקורסזה – ומבסס לא מעט מהסצנות הזכורות ביותר בסרטים הקצביים שלו על, טוב, קצב של מוזיקה ("בייבי דרייבר"). "אתמול בלילה בסוהו" הוא הראשון מתוך שני סרטים שסובבים סביב מוזיקה שהוציא השנה רייט (הראשון הוא הדוקו "האחים ספארקס", אודות להקת "ספארקס", אליהם נגיע בקרוב), כשהסרט הנ"ל נבנה ליטרלי מתוך פלייליסט סיקסטיז שהזכיר לרייט את ספריית התקליטים בבית הוריו.

בצורה זו, סרט האימה/מתח המסוגנן הזה, שמספר את סיפורה של אלי (תומאסין מקנזי), סטונדטית צעירה לאופנה בלונדון שמגלה על בשרה את הצד הפחות נעים של ה-"סווינגינג סיקסטיז", משתמש בכל שירי הדיוות האנגליות הגדולות של העשור המוזיקלי ההוא (דאסטי ספרינגפילד, סילה בלאק, סנדי שואו ועוד…), או שירי הפלישה הבריטית המוקדמים, ומזקק אותם לאלמנט המטריד שבסיסם – היחס המיזוגני והמחפיץ לנשים, שהיה מושרש בחברה דאז (וגם היום). כך, "(There's) Always Something There to Remind Me" נשמע כאילו יצא מ-"הסיוט ברחוב אלם" ו-"Downtown" מרגיש כמו שיר אובדני – אבל סצינת החזרה בזמן הראשונה של אלי לשנות ה-60 (שמשוחזרות בצורה מרהיבה, כולל פוסטר ענק ל-"כדור הרעם" של "ג'יימס בונד"), הישר אל מועדון "קפה דה פריז" ואל עיניה של סנדי (אניה טיילור-ג'וי) המביטות אליה במראה (בטריק פרקטי מדהים) כבר מעביר את הצופה לעולם "מושלם".

5. “A Change Is Gonna Come” – לילה אחד במיאמי

מה שהיה יכול להיות סרט אוסקרים קלאסי – וגם נכון פוליטית לעשור הנוכחי – "לילה אחד במיאמי", בכורת הבימוי של השחקנית השחורה המעוטרת ביותר באמריקה – רג'ינה קינג, הסתפק בטקס האחרון בשלוש מועמדויות בלבד (שחקן המשנה, תסריט מעובד ושיר מקורי, כשמועמדות חסרת תקדים לקינג בקטגוריית הבימוי נגוזה, וחבל). העיבוד הנ"ל למחזה באותו השם של הכותב קמפ פאוורס (שגם עיבד את התסריט) מדמיין מה קרה בפגישה האמיתית בפברואר 1964, בין ארבעת אייקונים שחורים בצומת דרכים – מחד, מלקולם איקס (קינגסלי בן-אדיר), שחושב להיפרד מאומת האיסלאם אותה מייצג נאמנה שנים; מאידך, קסיוס קליי (אלי גורי) המעוניין להצטרף לארגון ולקבל את כינויו המוכר יותר – מוחמד עלי; המוזיקאי סם קוק (לזלי אודום ג'וניור) שתוהה אם חופשיות כלכלית לא מספיקה בשביל להביא שינוי לאדם השחור; וכוכב הפוטבול ג'ים בראון (אלדיס הודג') שחושב על פרידה מהספורט הגזעני לטובת משחק.

אז מה הקשר של הדרמה האינטימית הזו, שלא משנה יותר מידי סטים בין לבין, לבין מוזיקה? הכוח של "לילה אחד במיאמי" הוא בדיאלוג ובתצוגות המשחק שלו, אבל גם ברגעי שירה מזדמנים (בעיקר מצד סם קוק), כשהאפקטיבי ביותר מגיע דווקא קרוב לסוף הסרט, כאשר קוק עולה לשיר את שיר המחאה הראשון שלו,“A Change Is Gonna Come”, ב-"טונייט שואו", ואנו עדים לשלושת החברים הנותרים, שמנסים לחזור להחלטותיהם ולחייהם שלהם, שמזמן חמקו להם מבין האצבעות. המילים מלאות התקווה של קוק, שנרצח רק כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בעלת מוטל לבנה, יחד עם השירה העוצמתית של אודום ג'וניור, נוגעות עוד יותר קרוב ללב בהתחשב בחלון ההזדמנויות המצומצם שעומד מידי שנה בפני הקהילה השחורה באמריקה.

 

6. “The Great Beyond” – נשמה

ומסרט אחד של פאוורס למשנהו – "נשמה", עוד קלאסיקה מודרנית של "פיקסאר" ושל אחד מהאבות המייסדים שלה, פיט דוקטר ("מפלצות בע"מ", "למעלה", "הקול בראש"), שקירבה עוד ועוד את חברת האנימציה האיכותית לקו הדק בין "בידור למשפחה" לבין "דיון פילוסופי מצויר של קלוד לוי-שטראוס". "נשמה" עוקב אחרי ניסיונותיה של נשמתו של ג'ו גרדנר (ג'יימי פוקס), מורה למוזיקה בגיל העמידה, להתאחד חזרה עם גופו הפיזי, לאחר שעבר לעולם הבא, רגע לפני הפריצה הגדולה כנגן ג'אז מקצועי. ככזה, "נשמה" הוא כנראה הסרט המוזיקלי ביותר של פיקסאר (וזה כולל את "קוקו", שתפקד כמחזמר), ומגייס למטלה לתפוס את שני הקצוות המנוגדים של העלילה – הג'אז החי והריק המת – שני (בעצם שלושה) קולות שונים לחלוטין: ג'ון בטיסט, נגן הבית של הקומיקאי סטיבן קולבר ומוזיקאי בחסד בעצמו, אחראי על אלתורי הג'אז ואילו טרנט רזנור ואטיקוס רוס, הלא הם "נייץ אינץ' ניילז", אחראים על עולם הנשמות הלא נודע.

כן, החבר'ה ששרו בחדווה על איבוד צלם אנוש לסמים בניינטיז עובדים עבור דיסני היום, אבל אין שום דבר ציני בפסקול האמביינט המהפנט של השניים (עליו זכו בפרס האוסקר השני שלהם, אחרי "הרשת החברתית" לפני יותר מעשור), ואם תעצמו את העיניים, תחשבו לרגע שמדובר בצלילים שמלווים את אדם סנדלר כמהמר יהודי כפייתי או ריאן גוסלינג כנהג שכיר לפשעים. לפעמים לדיסני מתפלק משהו טוב.

 

7. “In Between Days” – קיץ 85'

"קיץ 85'" אולי לא ייזכר כסרט השנה או אחד מסרטיו הזכורים של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון ("8 נשים", "בריכת שחייה"), אבל סיפור ההתבגרות הקיצי הזה מלא במספיק דימויים ורעיונות מקוריים כדי למנוע ממנו להפוך ל-"'קרא לי בשמך' של הריביירה". הסרט (בחירה רשמית של קאן בשנה שעברה, כשהפסטיבל התבטל) מספר את סיפורו (על פי ספר בריטי בשם "Dance on My Grave" מ-1982) של אלכסיס (פליקס לבפר), נער שרגשותיו המורבידיים הולכים ומסתבכים כאשר הוא פוגש בנער אחר בשם דויד (בנג'מין וואזין), לאחר שזה מציל אותו מטביעה.

הסרט משתמש במוזיקה ובריקוד כחלק קריטי בקידום העלילה, אבל דווקא השיר שהכי מגדיר אותו מופיע בו לרגעים ספורים – בסצנת הפתיחה ובכותרות הסיום. "In Between Days", הלהיט שהגדיר מחדש את הלהקה האנגלית "הקיור" – מלהקת גותים ללהקת גותים טיפהל'ה קצבית יותר. זה לא רק גרם לאוזון למקם את העלילה שלו ב-1985 (במקום 1982 בספר המקורי) כדי לכלול את השיר בסרט, אלא נתן ליצירה – שעוסקת בהתבגרות, מוות ופחד מאובדן – משמעות שלא מובעת רק בתמונות.

 

8. “?So May We Start” – אנט

הבטחתי שאחזור ל-"ספארקס", ואכן 2021 הייתה השנה שלהם. אבל איך השנה יכולה להיות שלהם אם אף אחד לא יודע בכלל מי אלה? "ספארקס" הם צמד האחים רון וראסל מייאל, שכבר למעלה מ-50 שנה פועלים בכל הז'אנרים האפשריים (גלאם-רוק, דיסקו, אלקטרוני ועוד) ומנגנים לקהל הסגולה שלהם שירים על נושאי "מיינסטרים" כמו אוננות, קלישאות של דיאלוגים קולנועיים ואינגמר ברגמן. אבל החלום של רון, היחיד בעולם המערבי שחשב ששפם היטלר יכול להיות שיק, וראסל, עם קולו האופרטי ותלתלי הביסלי שלו – היה תמיד לעשות את המעבר למסך הגדול. השנה, חלומם התממש בשתי דרכים שונות: "האחים ספארקס", הדוקו הצבעוני של אדגר רייט על השניים, ו-"אנט", סיעור מוחות חסר מעצורים בין התסריט הציני של האחים מייאל לבין הרעיונות החייזריים של הבמאי הצרפתי ליאוס קראקס ("מנועים קדושים", "זה אצלה באדם"), שהפך לאופרת רוק (שפתחה את פסטיבל קאן השנה) והותירה את צופיה מוקסמים או מבינים למה אדם דרייבר בחר לעשות את "בית גוצ'י".

המחזמר, שעוסק בשלל תמות – מקנאת יוצרים ו"מי טו" – דרך סיפורם הטראגי של הזוג הנרי מקהנרי (דרייבר) ואן דפרנו (מריון קוטיאר) – כולל לא מעט שירים שלא ממש מזכירים את "אוון הנסון היקר" או "המילטון" (כולל אחד שמבוצע במהלך סקס), אבל הקליט והשמח מכולם – ושאולי יביא לאחים את התהילה בטקס האוסקר הקרוב – הוא זה שפותח את המחזמר – "So May We Start", בו דרייבר, קוטיאר, האחים מייאל וקראקס צועדים לעברנו ומבקשים מאיתנו לסלוח מראש על מה שאנחנו עומדים לראות. "הכותבים פה והם מעט גאוותנים", החבורה שרה, ובצדק – יש על מה להתגאות.

 

9. "Get Back" – הביטלס: גט בק

שנת 2021 היא לא רק שנת ה-"ספארקס", היא גם לא פחות מכך שנת הדוקו המוזיקלי, ומלבד הטייק התיעודי על צמד האחים, היו סרטים תיעודיים על אמנים כדוגמת טינה טרנר, בילי אייליש, אואזיס, הבי ג'יז, אלאניס מוריסט, א-הא והוולווט אנדרגראונד (הבכורה התיעודית של הבמאי טוד היינס), ואירועים מוזיקליים לא מוכרים – "וודסטוק השחור" ב-"קיץ של נשמה" ואולפן ההקלטות המבוקש של ג'ורג מרטין בקאריביים ב-"מתחת להר הגעש" – עוררו באזז על גבי המסך הגדול והקטן, אבל דווקא סדרה קצרה (9 שעות) על להקה קטנה ("הביטלס") מבית במאי אנונימי (פיטר ג'קסון) עוררה, בצורה מפתיעה, את ההתרגשות הכי גדולה.

"הביטלס: גט בק", שעלתה לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" בחודש שעבר, היא תוצר של 4 שנים קדחתניות בהן עבר ג'קסון על למעלה מ-60 שעות של חומר תיעודי גנוז מהעבודה על אלבומם האחרון של ארבעת המופלאים – "לט איט בי" (שאז נקרא עוד "גט בק") וההכנה להופעתם הראשונה בפומבי מזה 3 שנים – שתהפוך לאותה הופעה אייקונית על הגג, האחרונה כרביעייה מאוחדת. המעריצים (כולל אני) והמבקרים השתפכו על גישת "הזבוב על הקיר" שנוקט הבמאי הניו-זילנדי בתוכניתו הארוכה, אבל אוהבי המוזיקה הממוצעים שצלחו בשמחה את פול מקרטני עובר על "לט איט בי" בפעם ה-450 או את ג'ון לנון אומר שוב ושוב "גבירותיי ורבותיי, המארחים שלכם להערב: 'הרולינג סטונס'", זוכים לממתק מוזיקלי של ממש בצורת הופעת הגג המלאה, שמוצגת לנו במסך חצוי עם תמונות של השוטרים המתוסכלים, שמנסים לעצור את "ההפרעה לסדר הציבורי", והקהל העובר ושב ברחוב, שנדהם ומרוצה דווקא מ-"המטרד" המרעיש. אבל הרגעים הנוגעים ביותר הם החיוכים וההנאה שמעבירים אלו לאלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, רגע לפני שהכל מתפרק.

10. “We Have All the Time in The World” – לא זמן למות

2021 כנראה לא תיזכר בתור השנה שבה הקהל נהר בהמוניו חזרה לבתי הקולנוע, מלבד אולי כמה יוצאי דופן – האפוס העתידני המצופה של דני וילנב, "חולית"; האפוס המארוול-י המצופה  עוד יותר, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" וסרט שהפך רשמית את דניאל קרייג לשחקן שנמצא הכי הרבה בזמן בתפקיד ג'יימס בונד, אך גם שימש עבורו כשיר פרידה מהפרנצ'ייז – "לא זמן למות". הסרט ה-25 בסדרת הסרטים אודות הסוכן האשמאי בשירות הוד מלכותה עבר טלטלות רבות – חילופי במאים (מדני בויל וקארי פוקאנגה), דחיות חוזרות ונשנות בשל המגפה וסירובו של קרייג עצמו לחזור לתפקיד (אחרי הטענה הנודעת לשמצה שלו אחרי צאת הסרט הקודם, "ספקטר", כי "יעדיף לחתוך ורידים ולא להיות בונד שוב") – ועדיין, "לא זמן למות" הוא בין המוצלחים ביותר בשהותו הרצינית והקודרת של קרייג בתפקיד, ובסדרת הסרטים כלל.

לכן, אין פלא שפוקאנגה (וכותביו, ביניהם אחת בשם פיבי וולר-ברידג') בחרו להסתכל על הפעם האחרונה שבה בונד עמד בפני שאלות קיומיות של ממש, ותהה על מקומו בעולם – "בשירות הוד מלכותה" מ-1969, סרטו היחיד של השחקן האוסטרלי ג'ורג לייזנבי בתפקיד, שהציב את בונד – בפעם היחידה – מול מיסוד קשריו עם נשים באמצעות חתונה (עם דיאנה ריג המנוחה), ואיבוד אשתו זמן לא רב לאחר מכן לבלופלד המרושע. אך כמו שהסרט לא צלח, גם שירו המקורי – "“We Have All the Time in The World”, בביצוע לואי ארמסטרונג – לא נרשם בספרי ההיסטוריה של הסדרה, ונשכח במהרה. השמעתו ב-"לא זמן למות" מספר פעמים ממחישה לנו בצורה הטובה ביותר (סורי, בילי אייליש) שכבר לא מדובר ברודף השמלות הקורץ והציני, אלא מדובר בבונד אחר – בוגר יותר, שקול יותר, רגוע יותר – שזמן הוא כבר לא מכשול עבורו – הוא לצידו תמיד.