"רודפי מדרכות": צלילה למעמקי הפרטצ' הישראלי בפארק המסילה
אוצרי "רודפי מדרכות", התערוכה המרכזית במסגרת "אוהבים אמנות. עושים אמנות 2021" השבוע, כותבים על ההשראה לתערוכה הנוכחית וגם מתארים כיצד הפארק החדש והאהוב יראה בסוף השבוע הקרוב
״האם עלי לוותר,
או שעלי להמשיך לרדוף מדרכות
גם אם הן מובילות לשום מקום״
(אדל, Chasing Pavements)
מה יקרה אם לא נתייחס אל העיר כמכלול, אלא כאל אסופה של מרחבים פרטיים המתנגשים ונלחמים אחד בשני תדיר? ״רודפי מדרכות״, התערוכה המרכזית ב"אוהבים אמנות עושים אמנות 2021", נולדה מתוך השאלה הזאת. החיבורים המאולתרים של המרחבים האלה מייצרים דגל טלאים רופף הנותן לרוח להיכנס בין תפריו – דגל הפרטץ'.
הפרטץ׳, אותו מושג קישוני המתאר את החפיף הישראלי, בנוי מהדבקות וחיבורים ארעיים – שכבות של עבודה רשלנית, מבני פח העומדים בכוחו של דבק גאפה, מתלי כביסה קשורים באזיקונים. כפי שהיטב לתאר זאת אפרים קישון: ״הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד – עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי, במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ'-טייפ. אם שם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק.״ (אפרים קישון, פרטאצ׳יה אהובתי, 1974).
האסתטיקה של הפרטץ׳ איננה זו של דלות החומר, כי אם של דלות החיבורים. בבסיסה עומדות מערכות זמן או מערכות חיים שונות – שיכונים או מגדלי יוקרה, מרכזי תצוגה, מרכזים מסחריים, גינות משחקים – המתקיימות אחת בסמוך לשנייה במשך שנים, לעתים עשורים, בכוחו של חיבור ארעי. נקודת ההשקה בין אותן מערכות היא אזור מוזנח שבו לא הושקעה מחשבה. היא מתפקדת כאוטונומיה והיא נפרדת מהמערכות שביניהן היא מחברת.
המרחב הציבורי בישראל הוא אסופה של מרחבים פרטיים עם חיבורים ארעיים ביניהם. הוא אינו כפוף לשלטונו של שעון אחד והוא למעשה ריבוי אינסופי של מרחבים פרטיים ש"נחתך" בבת אחת ונפגש בכל רגע ורגע. המושג ״ציבורי״ מהדהד את המכנה המשותף הנמוך, חסר הפנים, השייך לכולם באותה מידה שאינו שייך לאיש.
המשוטט בפארק החדש – בין אם הוא בפגישת טינדר, מתעמלת עם אוזניות או חבורה זוללת פיצה – צועד בשביל משופץ והומוגני. כשהוא מרים את ראשו ניבט בפניו נוף מתחלף, לא אחיד, הבנוי מטלאים, אלתורים וסגנונות ארכיטקטורה שונים ורבי שנים.
האמנים המשתתפים ב"רודפי מדרכות" נוקטים מגוון עמדות ביחס לריבוי הזה. לעתים הם בוחרים להמשיך את ההיגיון של המארג ולעתים הם מוסיפים לתוכו מרחב נוסף, נטע זר המדגיש את החיבור הארעי. בניגוד למדרכה המשופצת, הבטוחה והנעימה בפארק, הנוף סביבה, שהיה עד לא מזמן חצר אחורית, הפך לחזית הנושאת עמה התנגשות בין מעמדות, עמדות ונתיבים היסטוריים.
"להמשיך לרדוף אחרי מדרכות, גם אם הן מובילות לשום-מקום" מציעה אדל בשירה. האמנים בתערוכה מאלצים את ההולך להרים את ראשו מהמדרכה, להתעורר מן התקווה העיוורת לאחידות והרמוניה ולהתבונן בנוף המקומי כפי שהוא באמת – אוסף אינסופי של חצאי רעיונות, שברי מחשבות וקונספטים מרושלים, המונחים טלאים-טלאים אלה לצד אלה.
האמנים המשתתפים: מור אפגין, רון אסולין, ניב גפני, נמרוד גרשוני, רלי דה פריס, מתן דסקל ודניאל גרוסמן, פני הס יסעור, אנה וילד, ורה ולדימירסקי, גיא זגורסקי, אורי זמיר, עוז זלוף, שירי טרקו, נועה יפה, רועי כרמלי, עופר לאופר, שיר לוסקי, יוסי מר חיים, רועי מנחם מרקוביץ', לי נבו, ולאד ננקה (רומניה), אלי פטל, ריינר פרוהסקה (אוסטריה), בנג'מין מץ, ילנה רוטנברג, נעמה רוט, יהונתן רון, תכלת רם, נועה רשף.
הכותבים הם האוצרים של "רודפי מדרכות" שיוצג במסגרת "אוהבים אמנות. עושים אמנות 2021" (14-16.10). לפרטים נוספים