"בית הנייר" של המוזיקה: האלבום הניסיוני של רוזליה משגע את ארה"ב
רוזליה, כולה בת 25, משלבת פלמנקו עם ביורק וסימפולים אלקטרוניים ומסחררת את עיתונות המוזיקה בארצות הברית. האם היא מצדיקה את ההייפ?
הפופ הלטיני חורש את אדמות אמריקה. לרוב השירים שמצליחים להמריא צפונה מורכבים מהגברה של הקצב הלטיני המסורתי ומטראפ. "דספסיטו" הוא דוגמה לשיר ששבר את תקרת הזכוכית בריקוד חד של האגן, אבל הוא גם שיר מעצבן. המקרה של רוזליה דומה ואחר – מדובר במוזיקאית בת 25 שהגיעה מקטלוניה בספרד ועושה גם פופ, אבל אלבומה האחרון, "El Mal Querer", שיצא בתחילת החודש ומסחרר את ראשם של עיתונאים ובלוגרים, הוא בכלל אלבום ניסיוני וקונספטואלי שמבוסס על אחד הרומנים האנונימיים מהמאה ה־13 של ימי הביניים, "פלמנקה".
רוזליה קומוניקטיבית ומבינה טקסטורות של פופ, לצד זה שיש לה נטייה פולקלורית מובהקת. אם לנסות לתמצת את הישות המוזיקלית שלה – היא מן מטריושקה של ביורק ובתוכה המפיק הספרדי אל גינצ'ו ובתוכו ג'יימס בלייק. היא בת כלאיים של תרבויות, דבר שגרם לעיתונאים מקומיים בספרד להכריז עליה כעל מייסדת הניו פלמנקו. הבעיה היא שהפלמנקו Nuevo הוא לא ז'אנר שרוזליה הגתה אלא ז'אנר מבוסס שהתחיל בסוף שנות ה־70 ונמשך עד היום, ומייצגים אותו אמנים כגון פאקו דה לוסיה ואוחוס דה ברוחו. רוזליה היא מצטרפת חדשה לרשימה ענפה של מוזיקאים (בעיקר גברים) שהשתמשו באלמנטים צועניים במוזיקה שהייתה נגישה גם מחוץ לארצות הלטיניות. העניין הוא שהמורכבות של רוזליה מצליחה לתעתע ולגרום לרבים לחשוב שהיא המציאה ז'אנר. יש אף כאלה שקוראים לו "הניו ווייב של הפלמנקו".
עוד כתבות מעניינות:
בינת אל פאנק חוזרים עם אלבום שני וגרוב תימני לוהט
סאבלימינל, מה לעזאזל חשבת לעצמך?
הנסון מתחננים שנקח אותם ברצינות, אבל… מממבופ
אפשר לדחות את הטענה הזאת על הסף או לקבל אותה, אבל אי אפשר לקחת מרוזליה את האופן שבו היא מעודדת את האבולוציה של הז'אנר האנדלוסי. חלק מהמבקרים הספרדים אומרים שהשימוש שלה בתרבות המסורתית הוא נצלני ולא מכובד, אחת מהן – צוענייה אקטיביסטית בשם נואליה קורטס – טוענת שרוזליה משתמשת באיקונוגרפיה צוענית כמו בריסים מלאכותיים. הביקורות מבית הן קשות, אך ברדיו הספרדי הסינגלים הפופיים יותר, כמו "Malamente", מתנגנים שוב ושוב ואף גרפו פרסים בטקס הגראמי הלטיני.
את האלבום הקצר, שבנוי רק מ־11 קטעים, הפיק אל גינצ'ו (פאבלו דיאז ריישה), שהושקע בעשור האחרון בעיקר בפופ פסיכדלי ובשילוב סאמפלים של דאב, אפרוביט ורוקנ'רול, בתמהיל שאותו הוא מכנה "אקזוטיקה בעידן החלל". הנוכחות של אל ג'ינצו ניכרת בכל אחד מהשירים המליסמטיים של רוזליה, והקומפוזיציות שמפארות כמעט את כולם הן מרובדות ומורכבות. ההפקה, כמו הקול היפהפה של רוזליה, היא אחת הסיבות ש"El Mal Querer" הפך לאחד האלבומים המדוברים ביותר בעיתונות המוזיקה האמריקאית.
בשיר "De Aquí No Sales" אפשר לשמוע השפעות ישירות של ביורק על ההפקה ועל השירה של רוזליה, שנמתחת עד הקץ, מתכווצת וחוזרת לממדים אנושיים בטכניקה אקרובטית כמעט. בחלק מהזמן זה נשמע לא הגיוני. ברקע מתנגנים סמפלים אלקטרוניים, צמיגים וצופרים – קקופוניה שכל מטרתה היא להקפיץ את הקול העז של רולזיה אל מחוץ לאטמוספירה של המיקס. בשיר החמישי זו עדיין ביורק הצוענייה, והפעם היא ניזונה גם מהתרבות הים תיכונית, ורוזליה מסלסלת את נפשה בשיר שנשמע כמו תפילה טעונה.
שירי הפלמנקו ומחיאות הכפיים הם אלה שפותחים את האלבום ושזורים לאורכו – עם עצירות בין לבין שעומדות על הגיל הצעיר של רוזליה, שמן הסתם לא גדלה רק על המסורת אלא גם על ברכי התרבות המערבית. כך אל גינצ'ו מסמפל בחוכמה את "Cry Me a River" של ג'סטין טימברלייק בשיר "Bagdad", וכן את "Answers Me" של ארתור ראסל ב"Maldición" ואת "Mi Canto Por Bulerías" של לה פאקרה דה ג'רז ב"Que no salga la Luna".
רוזליה נאמנה לאתיקה ההיברדית שלה בלי לסגת ממנה לרגע. מצד אחד היא שקועה בהיסטוריה הקטלונית, מצד שני היא מבשרת על עתיד של פופ ספרדי מתוחכם. המורשת אינה מתעלה על ההווה המודרני וההווה המודרני לא דורס את המורשת – הכל חי יחד ב"El Mal Querer", שהוא אלבום רומנטי, דחוס אפיל, אבל גם כזה ששומר על אסתטיקה גבוהה ועל איזונים. פעם היא נשענת מהורהרת על גיטרה קלאסית רפטטיבית, ופעם היא ישירה, אפילו אגרסיבית. פעם היא נושאת תפילה מלנכולית, ופעם היא רק מזיזה את האגן, את הידיים, מניעה את הגוף כפי שגוף אמור לנוע. בכל הפעמים היא מותחת קו בין האישה מימי הביניים ובין האישה המודרנית, וזה מרגש לפחות כמו שזה נשמע.
מה באלבום? ביורק וג'יימס בלייק בחופשה בברצלונה
לשמוע? חד משמעית. פופ ספרדי מרענן וחוצה ז'אנרים