בשבעה באוקטובר, בטוקיו, עבדתי על הצגה שעוסקת בטבח מפלצתי

בשבעה באוקטובר לא הייתי בארץ. שהיתי בטוקיו, בעבודה על ההצגה "קונסקי" (עקבות), שמבוססת על פואמה מאת המשוררת היפנית איצוקו אישיקווה העוסקת בטבח המפלצתי שביצעו היפאנים בקוריאנים, בעקבות רעידת האדמה הגדולה ב-1923. כל היום הייתי בחזרות, מנותקת מהעולם, ורק כשיצאתי מהתיאטרון ראיתי שקיבלתי מייל משירה, מנהלת קבוצת התיאטרון שלנו (אצלם עוד היה בוקר). והיא שואלת אותי: את בטח יודעת כבר מה קרה, האם לבטל את ההצגה הערב?

>> קמים לתחייה: ביקרנו במתחם התרבות הכי מגניב בעיר שהוא לא בית רומנו
>> הבחירות האמיתיות: 14 תערוכות חדשות שכדאי להצביע להן בסופ"ש

ואז התחילו לזרום הידיעות הבלתי נתפסות, והתחלתי לשים לב שידיעות שמגיעות מהארץ מתמזגות באופן מחריד עם הטקסטים עליהם אני עובדת, שורות כמו (בתרגום חופשי) "הר של גוויות חרוכות/ נערם במחסן זעיר של בגדים ישנים/ הם דחפו לתוכו עשרה קוריאנים חיים/ עקובי דם, כפותים בתיל/ הצמידו אותם לקרקע במקלות עץ אחוזי אש/ שפכו עליהם גלון של נפט/ והציתו אותם כשהם מתפתלים בכאב"… "נשים, תינוקות חגורים אל גבן/ נדקרו בכידונים ובחניתות/ כשהן נגררות אל הגשר/ ונדחפו אל מותן/ פס אדום זרם במורד הנהר".

המילים הנוראות שמתארות טבח בטוקיו לפני מאה שנה, נהיו ממשיות באופן בלתי נסבל. היה קשה מאוד להמשיך כך את החזרות עם השחקנים היפנים, לביים זוועות שכאילו מתארות את המאורעות בארצי ואני רחוקה, חסרת אונים. כשעלתה ההצגה, התקיימה שיחה עם הקהל אחרי אחת מההופעות ושאלו אותי – "רגע, זה לא מה שקורה עכשיו במדינה שלך?"; אי אפשר היה שלא לשים לב לדמיון הנורא. 

אבל גם בהקשר המקומי היפני, הסתבר שהעלאת הטקסט הזה על הבמה הייתה מאוד משמעותית לקהל שם. הזעזוע מסיפורי הטבח (שהועלם וטושטש על ידי השלטונות) יצר הזדמנות לבחון באומץ את פשעי העבר, לשאול עצמם מה ההשלכות שלהם היום. במקביל, בארץ, כל הצגות הקבוצה התבטלו כמובן, ומיד גם ביטלנו סיבוב הופעות בארה"ב שנקבע לנובמבר. השחקניות נכנסו למצב הלום, לשתיקה מצמיתה. 

כל זה שלח אותי לבחון מחדש – מה התפקיד שלנו, יוצרי התיאטרון? האם במצבי אסון אנחנו נהיים מיותרים? או – כפי שהתחלתי לשמוע סביב – האם המשימה שלנו היא רק "לחבר, לנחם ולפייס"? חשבתי שהמצב תובע מאיתנו מבט מחודש, ביקורתי, שעלינו להתבונן אל עומק המנגנונים האנושיים שמתמודדים עם המרחב המוגן שהתפרק. 

ואז קראתי את ספרה של חוקרת התיאטרון ויויאן ליסקה, "כשקפקא אומר 'אנחנו'". היא כותבת שהיא מתייחסת לפעולת הספר כמו אל "פינה בה אפשר לנשום את החירות של מורכבויות לא פתורות". חשבתי לעצמי – כן, זאת המשימה שלנו. 

"מחרב נומג", קבוצת רות קנר (צילום: אלדד מאסטרו)

כשחזרתי לארץ מצאתי את הקבוצה במצב מפורק. הרבה מתחים. תחושות ודעות מנוגדות, שיתוק יצירתי. הרגשה שאי אפשר לעשות תיאטרון בימים כאלה. זה רק חיזק את תחושתי שתפקידנו הוא לספר את הסיפור הזה ולספר אותו כפוליפוניה – מנקודות מבט מרובות – לעיתים סותרות, לעיתים מתנגשות, מבלבלות, שמאפשרות לנו לחתור תחת הצורך להתקבץ סביב אמת אחת ויחידה, מגובשת ומוחלטת. 

ואז, בסוף נובמבר, הזמינו את הקבוצה שלנו ליצור מפגש באופקים מוכת האסון. כל כך ריגש אותי שמחלקת הרווחה הכירה בכוח התרפויטי של פעולת היגוד הסיפור, וביקשה מאיתנו ליצור מפגש בו יסופרו ויתועדו האירועים של השבעה באוקטובר בשכונת מישור הגפן באופקים.

תיכננו את ההתכנסות הזאת יחד עם יאיר ורדי, שפועל מזה זמן רב באופקים והעניק תובנות חשובות לכל שלבי היצירה, שניגשנו אליה בחיל ורעדה. ממש. המפגש היה מטלטל. שמענו סיפורים קשים מנשוא של אנשים שהיו בלב מתקפת החמאס, ואז הצגנו אותם בפני תושבי השכונה. חששנו מאוד מהפעולה הזאת, אבל בדיעבד, הסתבר, שפעולת ההיגוד והרפלקציה שאיפשרה הצפייה היו מאוד משמעותיות לאנשים והנה – הסתמן עוד נדבך לשאלה על תפקידה של הפעולה התיאטרונית.

"מחרב נומג", קבוצת רות קנר (צילום: אלדד מאסטרו)

העוצמות של הסיפורים משכונת מישור הגפן ממשיכות ומניעות את הפרויקט שלנו, למרות שהם עצמם דווקא לא נכנסו לטקסט המופע כי באופן מודע וברור בחרנו לאסוף ולהתמקד בדיבורים של אנשים שחוו את האסון באופן יותר עקיף, דרך העקבות שהותיר במרחב – מי ששמעו, צפו, קראו, ספגו, נחרדו, נשברו, התווכחו, הגיבו – מצדי המאורעות. הרבה טקסטים במופע הם של בני משפחה של המשתתפות, שכנות, מכרים מגינת הכלבים השכונתית.

המופע מוצג בתוך התערוכה "שמיני עצרת" שאצרה דלית מתיתיהו במוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכה ש"מבקשת לגעת בשולי האסון שפרע את קיומנו הפיזי והמנטלי בבוקרו של יום שבת, השבעה באוקטובר […] במחשבה על אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון כמצבור של עדויות סמליות וחומריות של הזמן והמקום". אני מרגישה שהיצירה שלנו, באמצעים הפוליפוניים של שפת הבמה, מבקשת ליצור פעולת עדות דומה. 

"מחרב נומג" היא עבודה חדשה של קבוצת תיאטרון רות קנר, המבוססת על התכתבויות ברשתות החברתיות, מפגשים בין אנשים, הודעות ווטסאפ, שיחות אקראיות ועוד. השחקנים שירלי גל, סיואר עואד, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ' יוצרים בחלל התערוכה מקהלת דיבור: פואטיקה פוליפונית שמעלה תובנות מורכבות, לעיתים מבלבלות, ומנסה לחתור תחת הצורך להתקבץ סביב אמת אחת ויחידה, מגובשת ומוחלטת. גם הקהל לוקח חלק בעבודה: במהלך השיטוט בתערוכה, הוא מתבקש לכתוב משהו על בסיס המושג "מרחב מוגן". הטקסטים האלה הופכים לחלק ממהלך האירוע. מופעים ראשונים: מוצאי שבת 2.3, שלישי 5.3, רביעי 6.3 חמישי 14.3 שבת 16.3 שלישי 19.3 רביעי 20.3 ועוד. מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27. עוד פרטים כאן