קפלן עכשיו: כך כבש הציבור מחדש את המרחב שהופקע ממנו
רחוב קפלן הוא רחוב מחריד. הוא חסר צל בקיץ וחשוף לרוח פרצים איומה בחורף. הוא רועש ועמוס ברכבים מצטופפים לכל אורכו. לא נעים ללכת בו ותוך הליכה תפגשו בו אנשים מועטים. איך הפך דווקא הוא למוקד המחאה הגדולה בתולדות ישראל? אולי כי עצם הבחירה בו היא מחאה בפני עצמה
כיכר העיר היא הבמה להפגנות. שאלי היכן מתקיים שבוע הספר, ותדעי היכן תיערך ההפגנה הקרובה. והנה, רחוב קפלן, המהווה כבר למעלה משלושים שבועות סמל ומקום למחאה הגדולה שהתרחשה בישראל, כלל אינו כיכר. למעשה, זו היא אנטי-כיכר עיר.
בקפלן אין סלון אורבני מוגדר כמו כיכר רבין או כיכר הבימה. הוא אינו מהווה צומת רחובות חשובים כמו כיכר ציון. אין בו סמל שלטוני מובהק המזמין מוחים כמו הבסטיליה, הכנסת או בית המשפט העליון (ולא, בניין קריית הממשלה אינו סמל כזה). אין בו כיווניות מוגדרת המאפשרת במה מרכזית לנואמים, הוא אינו מציע נגישות יוצאת דופן לציבור ואין לו היסטוריה מיוחדת.
רחוב קפלן הוא ההיפך הגמור מחלל אורבני שיהווה רקע להפגנה כלשהיא, וודאי לרצף ממושך כל כך של אירועי מחאה. קפלן הוא ההיפוך המושלם של מרחב הפגנה סביר. מה אם כן הפך את קפלן למוקד אם כל המחאות, ומדוע דווקא מפגש הכבישים המוזר שלאורכו זכה לכינוי "כיכר הדמוקרטיה"?
>> ג'ין נגד ההפיכה המשטרית: איך לשתות, להחכים ולתמוך במחאה
>> "הגעתי להפגין נגד הדמוקרטיה ומצאתי את עצמי במשפט קפקאי"
לפני כעשור עבדתי באחד הבניינים הוותיקים הנמצאים ברחוב זה. הדרך הקבועה שלי לעבודה הייתה ירידה בתחנת הרכבת השלום בצמידות למגדלי עזריאלי והליכה של עשר דקות ברגל עד המשרד. הדרך הייתה משמימה. דופן אחת היא חומת הקריה, והדופן השנייה מתחילה בקריית הממשלה המסוגרת וממשיכה בעורף שמפנים מבני שרונה.
הדרך חסרת צל בקיץ וחשופה לרוח פרצים איומה בחורף. היא רועשת ועמוסה ברכבים המצטופפים לכל אורכה בניסיונם להידחס אל תוך מרכז העיר. בהליכה יומית פוגשים אנשים מועטים מאד, בעיקר תיירים תועים שעושים את הדרך המוזרה מרחוב אבן גבירול לכיוון תחנת הרכבת ונאלצים לחצות את המעבר הפרגמטי ונטול ההשראה הזה. מה אם כן הפך את רחוב קפלן האפרורי ל"אנדרטת לינקולן" של מרטין לות'ר קינג?
ציניקנים יגידו: כיכר רבין בשיפוצים בגלל הרכבת, כיכר הבימה קטנה מכדי להכיל את ההמונים ולכן ההפגנה פשוט זלגה לה הלאה. אבל מה אם זה לא מקרי? מה אם בבחירתם בקפלן נושאים המפגינים מסר מחאה נוסף?
עצמות שלד האדם בנויות לעמוד במכה שנגרמת מתנועה של עד 40 קמ"ש. זה בערך קצה גבול היכולת האנושי, כפי שהדגים יוסיאן בולט באליפות העולם לאתלטיקה של שנת 2009. רכבים לעומת זאת נעים מהר הרבה יותר, והמרחב העירוני נכבש באופן כמעט טוטאלי במאה האחרונה על ידי ארגזי פח מהירים, רועשים ובלתי צפויים.
העיר כולה אינה מתוכננת עבור בני אדם, אלא כמערכת כבישים וצירים למעבר מכוניות. מהנדס התנועה האמריקאי הנרי ברנס התווה את המודל העקרוני ברבע השני של המאה הקודמת, ומאז כל תכנון עירוני מושתת על כבישים ולא על רחובות. שלטון המכונית מפר את זכויות האדם. מחקרים רבים מראים כי רחובות עירוניים סואנים יותר הם גם בודדים יותר. פחות אנשים עוצרים לדבר. פחות אנשים מכירים חברים. פחות אנשים לוקחים אחריות על המרחב הציבורי. המצב החברתי עומד ביחס הפוך לנפח התנועה ולמהירותה. רעש מכוניות מייצר מתח נפשי, עשן מכוניות מקצר חיים והמרחב הציבורי כולו מקבל קנה מידה של משאית ולא של אמא עם עגלת תינוק.
ההפגנה בקפלן מחייבת חסימת רחובות וריקונם מרכב. בהיעדר מכוניות, מנכס לעצמו ההמון את המרחב הציבורי, והופך אותו מחדש למתאים להליכה ולמפגשים חברתיים, לפתוח ומזמין. בדומה לימי כיפור, בהם מגלים ישראלים רבים מחדש את השכונה בה הם חיים בעקבות הכבישים הריקים, גם בקפלן מתבקשת להתקבע תפישה של חגיגיות מסוימת, טקס בעלות על המרחב והפגנת שליטה של עם שמרגיש כי האחריות על ארצו אובדת מבין אצבעותיו.
עצם המחאה ברחוב קפלן היא מחאה בפני עצמה. במת ההפגנות המאולתרת שמוקמת מדי מוצ"ש אינה נוחה ואינה נגישה, אך היא שווה את העובדה שהמפגינים מרגישים שהם עושים דבר מה שלא ניתן להתעלם ממנו: הם מחזירים את הכוח אל העם, מייצרים הפרעה בשגרה שהופכת מאיימת עליהם מיום ליום ומתחזקים מהכוח המשותף להצליח ולהשפיע על מרחב חייהם. מה זו אם לא דמוקרטיה.
>> איל יוסינגר הוא אדריכל בעלי משרד אדריכלים איל יוסינגר אדריכלים ומייסד מכללת BuildUP לבנייה מתקדמת וירוקה