בול פגיעה: התערוכה "קינון" מתעסקת בקצוות של הסכסוך

"העבודות שלי מחפשות את הקצוות של הסכסוך. אני לא מראה את הדבר עצמו אלא מראה עד איפה גלי הסכסוך מגיעים", מיטיב לתאר גסטון צבי איצקוביץ את המנעד הפוליטי המאופק והחכם של עבודותיו. אחת הסדרות שתוצג בתערוכתו החדשה "קינון", שתעלה בשבוע הבא במרכז לאמנות עכשווית, נקראת "כרוניקה של שינויים", ומוצגת בה התחלתו של מחקר מעמיק שאיצקוביץ עורך על הבול הפלסטיני. הבולים מצולמים, מוגדלים ונחתכים ותוך כך נחשפות פעולות שבוצעו בבול עצמו אחרי הדפסתו. "ברגע שפרסמו את הבולים הפלסטיניים הראשונים, אחרי הסכמי אוסלו, התחיל ריב על הבולים בין הישראלים לפלסטינים. לישראל היו דרישות לגבי איך ומה אמורים להראות על הבולים ולפלסטינים יש תפיסה אחרת בעניין זה. פעולת הצילום מראה תוספות ומחיקות מאוחרות: חותמות, השחרות, אפילו שינוי של סוג המטבע בוויכוח על נרטיבים. הבול הוא שדה קרב פוליטי ותרבותי".

גם בשלוש הסדרות הנוספות שיוצגו בתערוכה מציג איצקוביץ בפני הצופה פרקטיקות של השתלטות וכינון זהות במרחב הפיזי והתרבותי. בסדרה המתמשכת "נטיעות", למשל, הוא מציג עצים צעירים שזה עתה ניטעו על ידי קק"ל באירועי נטיעות המוניים. "מיד אחרי שהקהל מתפזר אני מצלם את המגע של העץ המאוד עדין וקטנצ'יק עם האדמה. הנטיעות הן דרך לסמן ולהשתלט על המרחב. גם כאן אני מעדיף לא לצלם את המחסום כזירת ההתרחשות של הסכסוך, אלא צורות תרבותיות שדרכן מפתחים רעיונות לאומים ותרבותיים. כל התערוכה הזאת, שנקראת 'קינון', עסוקה בבנייה של מרחב, של בית ושל הרס, משני הצדדים".

איצקוביץ (41), בעל תואר שני בצילום ואמנות מבצלאל, הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם – בין השאר במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, מוזיאון MACRO ברומא ועוד, וזכה בפרס ע"ש ג'רארד לוי לצלם צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2008) ובפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות הישראלי (2010). העבודה המרכזית בתערוכה החדשה היא הצבת וידיאו של חמש הקרנות מתוזמנות עם חמישה ערוצי סאונד שנקראת "העיר רוואבי". רוואבי, המכונה גם "מודיעין הפלסטינית", היא העיר המתוכננת הראשונה (והיחידה בינתיים) בפלסטין. בהקרנות מופיעים חמישה סתתים שעוסקים בחיפוי מסורתי של הבנייה המודרנית ברוואבי. "בניית רוואבי היא רגע חשוב, מדהים, מכונן שהלוואי שיביא איזשהו שינוי והתפתחות מקומית. מקום כזה יכול להוריד כמה שכבות של סטריאוטיפים, של מבט שהוא מכוון מראש. מקום שיכול לתת מרחב מחיה ותנאים אחרים לגמרי".

גסטון צבי איצקוביץ. צילום: קארין שבתאי

מה משך אותך לרוואבי?

"כשפגשתי את רוואבי בפעמים הראשונות נדהמתי מהמודרניות שלה ומנגד מהבחירה בסיתות הידני, האטי והעתיק, שהוא עבודה יומיומית וחזרתית. היה משהו בקונטרסט שמאוד סקרן אותי, לצד הצליל של הסיתות על רקע העיר הכה שקטה, הלא מיושבת עדיין. אלו דברים שהם מעבר ולפני כל מה שדיברנו קודם. המפגש שלי, של אמן, מול מקום, אלו הדברים שמושכים אותך דבר ראשון. הנראות של המרחב שבו הם מסתתים מאוד עניינה אותי".

כלומר המבט שלך הוא קודם כל אסתטי?

"הדברים לא מנותקים זה מזה, הרי לא ירדתי לרחוב ומצאתי קיפוד ואמרתי: 'איזה יופי, קיפוד ברוטשילד'. בחרתי לנסוע לרוואבי, לעיר הפלסטינית המודרנית הראשונה. אני מבין את המשמעות של מהי העיר ומהו הסיתות, ואולי מה שאמרתי עכשיו זה מה שמבדיל ביו צלם שיוצא ומחפש אטרקציות ומחפש את הדברים היותר אקזוטים לעבודה של אמנים־צלמים, שכאשר הם עומדים מול סוגיות פוליטיות יש להם המודעות, המחקר וההבנה של מה אתה עושה ואיפה אתה עושה את זה".

דימויים מהתערוכה "קינון"

התחושה היא שכל פריים בישראל, לא משנה של מה, הוא פוליטי ואף הולך ונעשה יותר ויותר פוליטי.

"אי אפשר להסתכל על שום נוף ולהתבונן בו דרך מבט רומנטי ותמים, והדבר הזה נכון פי אלף למקום שבו אנחנו חיים".

מן הסתם זה לא תקף רק לנוף, אלא גם לדיוקנאות, כמו דיוקנאות המתנחלים שהצגת בעבר.

"אותו דיוקן של מתנחל יכול להיראות אחרת לגמרי למישהו שלא מכיר את התופעה או למישהו שמכיר את התופעה ומתנגד לה. ברור שאין צילום תמים, הכל פוליטי. הבחירה להראות משהו היא פוליטית".

גסטון צבי איצקוביץ, "קינון", CCA, קלישר 5 תל אביב, פתיחה בחמישי (18.8)