בנג'י ורינה עושים את תל אביב: "אנחנו במדינה מטורפת עכשיו"
ארבעה חודשים לספירה ואי אפשר יותר להכחיש את זה: הלילה של תל אביב התעורר. אבל ממש. בנג'י ורינה היו צמד עסוק מאוד במועדונים עוד לפני המלחמה, אבל עכשיו אין וויקאנד שהם לא מתקלטים בו ונדמה שהם בכל מקום. שמענו מהם איך משנה המלחמה את חיי הלילה בעיר ואיך זה לנגן טראק בערבית בחמש בבוקר
בתחנה המרכזית הישנה, בסביבות 5 לפנות בוקר בלאונג' של ה"קווסט" החדש, רינה ובנג'י ניגנו על עמדת הדי.ג'יי מוזיקה אוריינטלית עם מילים בערבית. בימים כתיקונם זה היה עוד סט טוב ומרים של הצמד, אחד מיני רבים, אבל הימים הם כל דבר מלבד כתיקונם. הימים הם ארבעה חודשים לספירה, כלומר לשבעה באוקטובר. מוזיקה ערבית זה ממש לא משהו שמובן מאליו לנגן עכשיו. יש סיכוי שזה יטרגר את הרוקדים על הרחבה. אבל איכשהו זה בא טוב ממש. זה היה שיא המסיבה, וזה הרגיש לרגע כאילו הכל שוב רגיל, לא משנה מה המשמעות של "רגיל" פה.
>> זה ממש ומאוד לא הבלוק. אבל קלאב כזה מזמן לא היה כאן
"זו פעם ראשונה מאז תחילת המלחמה שהרגשתי נוח לנגן את הקטע הזה, שנקרא בתרגום מערבית 'הכל אותו מקום'", מודה רינה (אסף שנצר). "הרעיון שהטראק הזה ממש שוחר שלום ושאין באמת הבדלה של גבולות". הטראק הוא חלק מפרויקט בערבית עליו רינה עובד עם הראפר הערבי סאז ועם ראמזי, סלקטור של מוזיקה ערבית. "אני לא יודע כרגע מה לעשות איתו פה בארץ" הוא מוסיף. "התחלנו לעבוד עליו לפני השבעה באוקטובר ואיכשהו מאז המלחמה התקדמנו איתו כי היה פתאום זמן לעבוד. יש בקטלוג הגדול של בנג'י ושלי הרבה מוזיקה עם השפעות אוריינטליות. זה דבר שאנחנו מאוד אוהבים וגם הקהל הישראלי מאוד אוהב".
זאת אמירה שבוודאות הייתה נכונה לפני המלחמה, אבל דברים עכשיו נראים ומרגישים קצת אחרת. אולי לא ברורים בהכרח כמו קודם. לנגן מוזיקה ערבית או אוריינטלית במסיבה, מאז המלחמה, זה מעשה אמיץ. "אנשים היו מאוד רספונסיביים, החמיאו ודיברו איתנו אחרי הסט הזה", מספר בנג'י. "היה גם אפקט לזה שכולם חוזרים למקום שהיה פעם הבלוק. אני חושב שהרבה אנשים התגעגעו גם למקום עצמו. יש לחלל הזה קסם. הייתה אנרגיה של געגוע ושל מקום ביתי".
ורינה מוסיף: "אני שמח לראות שזה עבד ושאני יכול לחזור לנגן מוזיקה שאני עושה, שהיא עם מילים בערבית. אני מקווה שלא הסרטתי מדי אנשים שם. זו פעם ראשונה שאני מנגן מילים בערבית וזה היה קצת קשה בהתחלה. אבל בסופו של דבר זו מוזיקה, ואנחנו אומרים את זה הרבה: מה אנחנו באים? לחבר בין אנשים. כולם בעולם המוזיקה שווים וכולם מביאים את הטוב שבהם. אני לא הולך להיות מושפע מאיזה ז'אנר בעקבות דברים פוליטיים. אני עושה מה שמרגיש לי נכון".
חמים אש: העיר התעוררה לבנג'י ורינה
מאז שחיי הלילה התחילו לחזור בהדרגה מתחילת המלחמה, הדי.ג'ייז בנג'י (לנפנט) ורינה (אסף שנצר) הם מהצמדים העסוקים ביותר בסביבה. זה לא שלפני הייתה להם תקופה רגועה, אבל מאז שהעיר התעוררה ללילה, אין וויקאנד שהם לא מתקלטים בקלאבים ברחבי העיר, ביחד, לחוד או בפרויקטים נוספים, למעט אולי כשכל אחד מהם מנגן מעבר לים.
כבר איזה תשע מאות שנה בערך שהם שזורים בפסקול של מסיבות העיר; בנג'י הוא אחד מאושיות הלילה הבולטות של העשור ומשהו האחרונים, בעבר היה בעלים שותף ב"דלי", ממקימי פסטיבל גראונדד ואקטיביסט עירוני במסגרות כמו "תרבות של סולידריות" או במאבק אנשי חיי הלילה נגד גירוש העובדים זרים. מלבד עם רינה הוא גם חלק מהצמד "ליקוויד לוז" יחד עם עידית פרנקל, שהרימו את ליקוויד מיקס שם הם מוציאים סטים מעולים ביותר שלהם ושל מוזיקאים אורחים מהארץ ומהעולם.
רינה הוא אחד המפיקים והדי.ג'ייז הכי עסוקים, מעניינים ומגוונים בסביבה. כשהוא לא עם בנג'י, אפשר למצוא אותו מנגן במסיבות לבד או עם ההרכב "תל אביב אסיד האוס". ביתר הזמן הוא עובד על פרויקט משותף עם סאז וראמזי. יחדיו מפיקים רינה ובנג'י מסיבות, מתקלטים ועובדים על חומרי אולפן יחד, כשזכור לטובה "אני חם!" אותו הוציאו יחד עם המגפונים לפני כשלוש שנים. הזוגיות המוזיקלית שלהם פועלת גם כחלק מקולקטיב עם הצמד סימפל סימטרי, אותם אפשר יהיה לתפוס תחת הליין "שמש" בלוקיישנים משתנים בעיר.
"התחלנו לעשות מוזיקה ביחד לפני ארבע או חמש שנים", מספר רינה. "היה לנו רעיון לפרויקט שהיה מושפע מדי.ג'יי קוצה. רצינו לעשות ביטים מאוד פשוטים שמורכבים מסמפלים, כפרויקט צדדי של בנג'י וכפרויקט צד של רינה, וזה הפך לחברות. פשוט היינו יושבים הרבה בסלון של בנג'י ועושים מלא מוזיקה וביטים ומקליטים אנשים וככה הקטלוג צמח. כשהגיעה הקורונה עשינו את 'אני חם!' והכל התחיל לקרות מבחינת הצמד. ראינו שיש פה משהו ופשוט ממשיכים לעשות מאז, סטודיו, הופעות, גיגים ומסיבות משותפות".
מאז התחייה המחודשת של המסיבות, אחרי העצירה של המלחמה, אתם כל הזמן עובדים.
בנג'י: "כן, החיים בעצם התחילו להתרחש בקו מקביל של נורמליות, בזמן שהמלחמה עוד מתקיימת ויש עוד חטופים בעזה, ואנשים מפונים ובכלל לא חיים בבית שלהם. במקביל לכל הסיטואציה המשוגעת הזאת הכל התחיל לחזור, כי כולם צריכים לחזור וכולם צריכים במקביל גם איזושהי חוויה שמנתקת אותם מהמציאות. אנחנו מתקלטים בכל מקום שמזמין אותנו, בגדול".
רינה: "עשינו גם המון תקלוטים בהתנדבות בהתחלה".
איך היה לחזור לנגן?
בנג'י: "לי אישית היה מאוד קשה. בגלל הסיטואציה, החשק ושאלות כמו האם זה מתאים או לא. לא היה לי את הדחף לחזור לעמדה כל כך מהר, זה היה תהליך. בהתחלה בכלל לא יכולתי, אחרי זה זה היה קצת קשה לי. והיום אני יכול להתמודד עם זה. אני חושב שזה חשוב".
מה הייתה המסיבה הראשונה שניגנתם בה מאז תחילת המלחמה?
בנג'י: "זו הייתה מסיבה בשאלטר לחבר שלנו, יונתן סמרנו. די ג'יי שהיה אחד החטופים, ואחרי 56 ימים בשבי גילו שנרצח. עוד לפני שידעו מה עלה בגורלו, זו הייתה מסיבה בשבילו. אז זה גם היה קשור למצב. עברי, חבר טוב ושותף שלו שהוא גם די.ג'יי, הרים לכבודו. אנחנו וסימפל סימטרי ניגנו, כי היינו מנגנים במסיבות שלהם והם אנשים שאנחנו מאוד אוהבים".
רינה: "חזרתי לנגן ממש מהר, יותר מהר מבנג'י, וזה הרגיש לי מאוד מוזר כל הזמן. גם בתקופה האחרונה, אחרי סטים תמיד בא איזה מישהו ואומר 'רק עכשיו יצאתי מעזה'. או 'רק עכשיו חזרתי ממילואים', 'זו פעם ראשונה שאני שומע מוזיקה', שזה מסריט! אבל זה אמיתי. ואז אני אומר – 'אוקיי, באמת יש לי פה איזו שליחות'. אנחנו צריכים שפה יהיו חיים נורמליים. אין שום סיבה לכל המלחמות בכלל בעולם אם אנחנו בסופו של דבר, כבני אדם, לא יכולים לחיות חיים נורמליים".
תל אביב בוערת: הכל ג'ננה עכשיו
אין בכלל שאלה: הלילה של תל אביב התעורר לחיים. אבל ממש. מועדונים חדשים נפתחו, לוקיישנים היסטוריים של מסיבות הושמשו מחדש, והכל מתרחש הרחק מעמודי האיוונטים בפייסבוק. בשבועות הראשונים שאחרי השבעה באוקטובר היה ספק אם הסצנה תתאושש אי פעם מהטבח בפסטיבל נובה, אבל הסצנה חזרה חזקה, מגוונת ונחושה מתמיד לרקוד בפרצופה של הסערה. בנג'י ורינה נמצאים בפוזיציה מצוינת לשפוט את האבולוציה הזאת של המועדונים בזמן אמת.
גם לכם מרגיש כאילו הכל חזר ביתר שאת? נפתחו המון מקומות בילוי, זה לא מובן מאליו בכלל.
רינה: "הסצנה פה די מבעבעת. מבחינת כמות בטוח. זה מאוד מרשים ומפתיע אותי כל סוף שבוע מחדש, מבחינת ההיצע והכמות של המקומות. זה קצת לא ייאמן".
בנג'י: "יש שוב איזה שיפט דרומה בעיר. קורים דברים סופר נייס. הרבה פעמים שואלים 'מה קרה לעיר' ולפעמים גם אני נופל לזה. הייתי במפגש של העירייה לפני שבעה באוקטובר. הזמינו אותי לדבר על מה שקורה בחיי הלילה והייתה לי בטן מלאה, תחושה שהכמות אולי גדולה אבל האיכות לא בהכרח שם. עכשיו אני לא בטוח שזה המצב. אני מרגיש שיש תנועה לכיוון טוב יחסית, מהחודש-חודשיים האחרונים. קיבלנו ביטחון סביב כמה קלאבים שניגנו בהם והיה לנו כיף. אני מקווה שזה ימשיך. אבל אני בעיקר מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים ושהחטופים יחזרו. שכל החרא הזה ייגמר כבר".
כשהוא מהרהר על זה יותר לעומק הוא מוסיף: "יכול להיות גם שיש איזושהי השפעה של טירוף מסוים. כי אנחנו במדינה מטורפת עכשיו. הכל ג'ננה וזה נותן אנרגיה אחרת, שהיא ייחודית לסיטואציות של כאוס. פתאום נוצרים כל מיני דברים פשוט מתןף סיטואציה שהיא כל כך אבסורדית ומוגזמת. אנשים באמוציות שהם לא יגיעו אליהן ביום רגיל כנראה, בטח לא ברמה הקולקטיבית. זה משפיע מאוד על האנרגיה, נוצרים דברים באמת מיוחדים בתקופה הזאת".
רינה: "ועדיין יש למלחמה השפעה מאוד גדולה. אם יש איזה אירוע רציני וטראגי, יש מקומות שמחליטים מהרגע להרגע לא לפתוח. או שמתבטלים דברים. או שכבר יודעים שיגיעו פחות אנשים. אנחנו מאוד מחוברים למה שקורה. יכול להיות שחלק מהעניין זה שיש הרבה מפונים פה במרכז, אנשים פחות יוצאים למסיבות בצפון ובדרום. זה גם נותן איזה מרכוז על תל אביב שהיא יחסית עכשיו מקום בטוח".
אם שאלנו לפני ארבעה חודשים איך נחזור לרקוד אי פעם – המציאות עכשיו היא שיש לנו כבר תשובה.
בנג'י: "השגרה של מלחמות, פיגועים, מבצעים – זה הכל אותה שפה שאנחנו מכירים לצערי. ברור שעכשיו הכל קורה בעוצמה רבה יותר מכל מה שחווינו בעבר והטראומה באמת גדולה. אבל אם מסתכלים על שאר המלחמות שלא היו כל כך טראומטיות, כל העימותים והמבצעים – הכל קרה כל הזמן במקביל, חיי הלילה אף פעם לא הפסיקו.
"אני זוכר את מלחמת לבנון השנייה, ביום עוד הייתי טייס בקבע ובלילה הייתי יוצא ל'ברקפסט'. בצוק איתן שהיה מבצע ארוך של משהו כמו חודשיים, אור סוקר (מנהל ושותף לשעבר של לנפנט ב"דלי", ע"ש) הוקפץ למילואים כמו עכשיו, ואני נשארתי לבד עם ה'דלי'. ביום הייתי טס במילואים ובלילה חוזר. זה תמיד היה ככה, פשוט במלחמה הזאת הייתה מכה כל כך קשה בהתחלה, שזה גמר את כולם".
התקופה הזאת תשנה את תל אביב של הלילה?
בנג'י: "זו שאלה איך זה יראה ביום רגיל. מה יקרה אחרי זה, כשנצטרך ללקק את הפצעים, כשהמדינה כביכול תהיה במצב נורמלי. אני לא יודע בכלל מתי זה יקרה. אבל יהיה מעניין לראות אם אנחנו יודעים לעשות דברים גם כשהמצב נורמלי ולא רק כשיש מלחמות".