שלא תהיה טעות: זה לא הבלוק. אבל קלאב כזה מזמן לא היה פה
המועדון החדש Quest, שנפתח על חורבותיו של הבלוק, ממש רוצה להחזיר את הדרום הפרוע לימי תהילתו, אבל עדיין סובל מכמה בעיות הפקה - עד שעמרי סמדר נכנס לעניינים. ביקרנו פעמיים במועדון הטרי, ויצאנו מבולבלים קלות, אך אופטימיים
***עדכון 02.02***
מאז פרסום הכתבה, ערכו בקווסט מקבץ שינויים ושדרוגים, ובין היתר נפטרו ממערכת התשלום באמצעות צמידים עם צ'יפ, שהתגלתה כמסורבלת ומבאסת לשימוש. טוב לראות שמקשיבים שם לביקורת. תמיד התחלה טובה
כשנה וחצי עברה מאז כבו האורות על הרחבה הנחשבת בעיר. רק בתום שיפוץ ממושך, ולאחר סאגה קלה בנוגע לגבי מי יירש את היכל הריקודים המיתולוגי בתחנה המרכזית, בתחילת החודש רטטו הרשתות בפרסומים על פתיחה מחודשת, בערך. Quest החדש אמנם הוקם על חורבותיו, אבל הוא אינו הבלוק. וירון טראקס, האבא המיתולוגי של הבלוק, ממש לא התלהב מהתנהלות בעלי הבית החדשים עד כה, וטען לשימוש לא הוגן בשם, בצוות ובמוניטין שצבר. אז כמובן שהיינו חייבות לקפוץ בחזרה לעתיד ולראות מה השתנה.
>> קולאבו בום: כך הפך הקלאב המוזר בדרום תל אביב למקדש לילה רוחני
אם לשפוט לפי מסיבת הפתיחה, שנערכה בשישי ה-19.1 – אין לטראקס מה לדאוג. המסיבה הראשונה הייתה כאוטית, ואופיינה בתורי עתק בכניסה, ברמה שמביישת את המילה "תור". אם כבר, זו התגודדות בדרגת סיילים לחג המולד בארה"ב. הקהל היה בעיקרו בשנות העשרימים שלו, ובהתאם – התיאבון לרקוד היה עצום, על גבול האגרסיבי. בניגוד לווייב המחבק והכיפי שאפשר לצפות מאנשים שתיכף ירקדו את נפשם, התורים דווקא הזכירו מחוזות אחרים של ישראליות, כמו נגיד דואר או מעגלי פוגו.
העובדה שהצוות הרגיש בלתי מיומן רק עזרה לכאוס – הנאום בכניסה, שהפך לכל כך מזוהה עם הבלוק וממנו התגלגל כסטנדרט בכניסה ללא מעט מקומות בעיר, הוגש באופן פושר ובלתי מרשים בעליל. עובדי הקופות הזדחלו באיטיות, ולא הצליחו לקדם בהרבה את התור שנמשך פוראבר עד שמי שהתחיל בו בעשרימים סיים עם שני ילדים ומשכנתא. אתם אולי חושבים שאני מגזימה, אבל ככה מרגישה שעה וחצי המתנה בתור למועדון. רק אחרי ששרדתי את כל התורים – לבידוק, הנאום והכרטיסים – צעדתי על אותה הרצפה עליה התרגשתי בגלגולה הקודם. עכשיו היא הפכה לשיש אפור מבריק, כמו לובי של בניין בקרית אונו. זה לא נראה מבטיח, אבל אז נגלה בפני מלוא השיפוץ המפתיע.
הכל היה חדש ואחר. את הקירות חיפו אריחים משושים בולטים ב-3-4 דוגמאות שונות, והסאונד אכן נשמע לא רע. אפילו סבבה ממש. הופתעתי גם מהמיזוג המוצלח על הרחבות, שהרגישו בעצמן חדשות – פתאום השיפוץ היה נראה מתבקש אחרי שנים של רגליים רוקעות ומסטיקים משומשים. רק התאורה הייתה בהירה מדי, עם כל פסי התאורה על הקירות, והמסך מאחורי הדי ג'יי והטלפונים ברחבה (כולל מאחורי הדי ג'ייז, מחדל עצום שאין לתאר). זו מסיבה, אנשים צריכים מקום להתפרק בו בפרטיות, בתאורה מעומעמת ואפלה.
אך הבעיה החמורה יותר היא שיטת התשלום החדשה שהמועדון מנהיג – כל בליין מקבל צ'יפ, כמו בחדר כושר, שאותו יש לטעון בכסף, ורק ככה ניתן לשלם. כן, גם בבר. זה כמובן יצר עוד תור, לתשלום בקופה האחת בבר הראשי ברחבה המרכזית. אמנם ברחבי הבר היו פרושים ברקודים לסריקה שבאמצעותם היה ניתן להטעין את הצ'יפ – אבל רק לכאורה, כי התאורה המדוברת על הקירות לא הספיקה כדי לסרוק את הברקודים, מה שגרר הפעלת הרבה פנסי סלולר.
אם הצלחתם לסרוק בסוף, יש לכם רק דקה אחת לטעון את הצ'יפ בכסף, בהתחשב בכך שאנשי המסיבות הם כל דבר מלבד כאלו שיכולים לתפקד תוך דקה, מדובר בבלגן גדול. כל השיטה הזאת תמוהה, מסרבלת ומורידה. "אני מבין למה זה אחלה במסיבות בריכה כשאני לא רוצה להסחב עם כלום עליי", העיר שחר, אחד הבליינים שהספיק לצבור כבר ותק מול הקופה, "אבל במסיבה כזאת אני ממילא עם טלפון כי צריך ברקוד בכניסה, ואני ממילא עם ארנק כי צריך ת.ז. אז למה גם צ'יפ?".
זה היה אמור להרגיש כמו מסיבת פתיחת עונה, עם ליינאפ של כמה מהאיי-ליסטס בסצינה – רד אקסס, אסף סמואל, קינו טודו, קדוש, שאלוס, סימפל סימטרי, בנג'י ורינה, אוסקה ועוד. זה הוא ליינאפ שהוא לא פחות מהצהרה. להביא את הדי ג'ייז הכי מוצלחים בארץ, כאלה שמפרקים מסיבות גם בחו״ל, שכל אחד מהשמות או הצמדים מסוגלים להחזיק רחבה לבדם ערב שלם – כמו להצהיר שמדובר בחגיגה של הסצינה המקומית, סוג של וולקאם באק לרחבה הכי טובה בעיר, לזאת שהכי התגעגעתם לרקוד בה.
ובכן, בכל מה שנוגע לחווית הדי ג'יי, היה טוב – כל תקלוט היה וואו, בכל חלל, והיתה תחושה של תמורה לגעגוע האדיר, גם למוזיקה וגם לרחבות האלה ספציפית. אבל זו הייתה נקודת האור העיקרית במסיבה שהייתה מוארת מדי עבור המקום האפל שכונה בעבר הדרום הפרוע. בין אם זו התאורה המוגזמת, המסך ברחבה המרכזית שהאיר את כל מי שבא לרקוד, הטלפונים ברחבה, התמהיל הלא ברור של הקהל, השיטה המבאסת לתשלום או ההפרדה הרופפת בשירותי הנשים – הכל הרגיש קצת כמו חזרה גנרלית.
אולי זה כי החגיגה האמיתית התרחשה שבוע אחרי, במסיבה הראשונה של ליין "גנוז" של עמרי סמדר ואפיקומן, שהרימו מסיבה שהייתה ההפך הגמור, הפתיחה האמיתית של הגלגול החדש למיתולוגיה המקומית. הרושם הכאוטי שנשאר מהשבוע הקודם גרם לי להמר ששום דבר לא ילך כהלכה גם הפעם. אוי, סוג של קצת מלא טיעתי. חמש דקות לתוך התור, בכל אחת מהעמדות שעיכבו אותנו נצח שבוע קודם, כבר הייתי בפנים ב-1:30. המסיבה הייתה מפורקת ברמה שהחלל מאחורי הבר המרכזי נפתח, עמרי סמדר כבר היה על העמדה ובעניינים, והאנרגיות – טירוף.
לזכות הפקת המסיבה ייאמר שהם גרמו לכל הלוגיסטיקות להיות "שקופות", כלומר בלתי מורגשות. הבחירה לעשות דברים אחרת וללמוד לקח מהמסיבה הקודמת – החל לרדת מרעיון התשלום עם צ'יפים בבר, דרך הויתור על המסך המסנוור מאחורי סמדר, או הודעת אזהרה לקהל לכך שיש רק מעט לוקרים לתקוע את הבגדים העודפים בלילה חורפי – הכל פשוט היה מוצלח ומתוקתק יותר, ועוד במסיבה שהייתה מלאה עד אפס מקום. אפילו תור העתק בשירותי הנשים התקדם ברמה סבירה.
שבוע אחרי, על חורבות הבלוק, הייתה מסיבה בהפקה מהוקצעת, עם תקלוטים מצוינים וקהל בליינים שהתהדר במה שבאופן מסורתי מהווה חולשה של חיי לילה – קהל של בלייניות. למרות שהיה אולטרה צפוף כולם באו רעבים להרעיד מחדש את הקירות של המקום. גם אם היה צפוי שרב הפתיחה לא יעבור חלק, לקווסט יש מה ללמוד מההפקה של סמדר ואפיקומן. זה אמנם לא הבלוק, אבל ככה מרגישה מסיבה כיפית בחלל המיתולוגי הזה.
QUEST, דרך שלמה 157