525,600 דקות של כיף: "רנט" עובד בעברית לא פחות טוב מבברודוויי

על הקשר האישי שלי עם אופרת הרוק "רנט" מאת ג'ונתן לארסון המנוח כבר כתבתי כאן במסגרת הביקורת שלי על "טיק, טיק…בום!" שעלה בנטפליקס לפני שבעה חודשים. אז עוד לא ידעתי שתהיה לי הזדמנות נוספת לצפות במיוזיקל האהוב הזה על הבמה, הפעם בתל אביב ובעברית. ההפקה המקורית החלה את דרכה ב-1996 בתאטרון קטן באיסט וילג' שבניו יורק, לפני שהפכה לתופעה תרבותית ונודעה כהצגה שהחזירה את הצעירים לברודוויי. ההפקה של מרכז ענב אינה משעתקת את המקור, אלא מציעה תפיסה חדשה של הטקסט שזכה בפרס פוליצר, וכפי שמסתמן בהצגות הראשונות גם היא זוכה לקהל צעיר ונלהב.

הצעירים חוזרים ל… מרכז ענב? "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

הדבר הכי מרומם לב בהפקה הסוחפת, בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, הוא שהיא מוכיחה שיש כאן מאגר של שחקנים/זמרים/רקדנים צעירים מאוד מוכשרים, שיכולים להתמודד עם האתגר של העלאת מיוזיקל כמו מעבר לים. ראיתי את ההפקה הניו יורקית עם שלושה צוותים שונים, והצוות התל אביבי טוב לפחות כמותם. כל אחד לחוד שר נהדר, וכולם יחד נשמעים נפלא. גם התפאורה והבימוי קולעים, אבל לפני שאגיע אליהם אני רוצה להתייחס לשינויים מעוררי התהייה שנעשו בטקסט.

כמו בעיבוד הקולנועי הכושל מ-2005 (שנעשו בו כל הטעויות האפשריות בהבאת מיוזיקל למסך), נעשתה כאן בחירה להפוך את אופרת הרוק המושרת מתחילתה ועד סופה למחזמר עם דיאלוגים מדוברים. בחירה נוספת, מהותית עוד יותר, היתה לנתק את היצירה מהזמן והמקום הספציפיים בו התרחשה, ולהעביר אותה לזמן ומקום בלתי מוגדרים (כפי שנרמז בתקציר האמורפי המופיע באתר של מרכז ענב). " You're living in America at the end of the millennium" שרים רוג'ר ומארק. בעברית זה הפך ל"חיים בתוך עולם הזוי ועושים מה שכולם עושים".

כן, זה עולם הזוי, אבל איפה בדיוק? "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

כוחה של היצירה של לארסון היה בחיבור לרוח התקופה שבה נוצרה, ובאיור דיוקן מדויק של ימים קשים בשוליים של בירת התרבות העולמית, מעוטר בשלל רפרנסים תרבותיים ("אני שומע שספייק לי מצלם סרט במורד הרחוב"). בהשראת האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני, על אמנים עניים בפריז של המאה ה-19, לארסון כתב את "רנט" על צעירים יצירתיים כמותו, שמתקשים לשלם שכר דירה באיסט וילג' של סוף שנות השמונים (לפני שעבר ג'נטריפיקציה). את מחלת השחפת שבמקור האופראי החליף האיידס, שגובה עוד ועוד קורבנות בקרב הגיבורים. בהפקה הנוכחית כמה מהגיבורים עדיין גוססים מאיידס, אבל במקום לצלם סרט תיעודי על חבריו, המספר מארק מצלם אותם בסמרטפון שלו ומעלה את התמונות לאינסטגרם. זה יוצר דיסוננס אנכרוניסטי ופוגם בפוטנציאל הטראגי של ההצגה – לאיידס אין היום אותה נוכחות בחייהם ובמותם של אנשים צעירים.

נכון, בחלוף השנים "רנט" הפך מטקסט עדכני למיוזיקל תקופתי. ונכון, ממש עכשיו שכר הדירה בתל אביב (והסביבה) הוא בלתי אפשרי, ואנחנו עדיין מתמודדים עם שאריות של מין מגפה חדשה, אבל אזכור של הייטקיסטים (ככאלה שעדיין יכולים לשלם שכ"ד) אינו הופך את המחזמר לרלוונטי יותר. יצירה צומחת מהזמן והמקום שבו נכתבה, והצופים תמיד יכולים לעשות את ההקבלות לזמנם בעצמם. רק לעיתים נדירות יש טעם של ממש בהעתקת היצירה לזמנים אחרים (דוגמה לחוסר טעם שכזה היא ההצגה "וניה" בקאמרי, שהעבירה את המחזה של צ'כוב למלונית קורונה). מה גם שהמתרגמים של "רנט" לא הלכו עד הסוף, ולא העבירו את ההתרחשות לפלורנטין. וכך הטקסט נופל בין הכסאות. פרט לטרוניה הזאת, המתרגמים עמית מינסטר ואסף לוי עשו עבודה טובה, וכתבו טקסטים שאפשר לשיר בכיף, גם אם לעיתים הם מפספסים את הפיוט של המקור (ולמה טרנטינו ומריל סטריפ מחליפים את סונדהיים ולני ברוס, הבחירות האישיות של לארסון, בהמנון "La Vie Bohème"?).

ובכל זאת, עבודה נהדרת של הקאסט. "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

התפאורה התלת קומתית בעיצוב במבי פרידמן הורכבה מצינורות מתכת, בדומה למה שנראה בברודוויי, אבל נוספו לה יריעות פלסטיק שעליהם מוקרנים דימויים המוסיפים דרמה ויזואלית לחלק מהסצנות. לחוויה החזותית ולאפיון הדמויות תורמות התלבושות המצוינות בעיצוב אלכס קוכמן. כמה פעמים במהלך ההצגה השחקנים עולים ויורדים במעלה המדרגות משני צידי האולם. ראיתי את הפריצה הזאת של גבולות הבמה ביותר מדי הצגות בארץ, ולטעמי היא לא מוצדקת גם כאן.

אבל בסופו של דבר הכוח העיקרי של "רנט" היא המוזיקה, שנעה בין בלדות עצובות להמנוני רוק סוחפים, וזאת קיבלה טיפול מיטבי, כולל ליווי חי של חמישה נגנים בלתי נראים. כמו בהפקה המקורית, צוות השחקנים מורכב מאנשים מוכשרים שעדיין לא הפכו לכוכבים, וטוב שכך. אביתר בר דוד מפגין קול של רוקר כרוג'ר המדוכא שמנסה לכתוב שיר אחד אחרון לפני מותו הצפוי (בדיעבד, זה הפך לסיפורו של לארסון שמת ערב הבכורה), ומשתדל לא להתאהב בחשפנית הנרקומנית מימי (אילי עלמני) המבקשת שידליק את הנר שלה. עדי עזרא הוא המספר מארק, שבהפקה הנוכחית מדבר יותר משהוא זוכה לשיר. הגר אנגל מרהיבה בתפקיד הדיווה מורין (קרש הקפיצה של אידינה מנזל, ש-17 שנים אחרי כן שרה את "Let it Go" ב"לשבור את הקרח"), ורותם מלר מפגיזה בקולה כבת זוגה המתוסכלת ג'ואן, ב"Seasons of Love" שהועבר מתחילת המערכה השניה לסוף, כנראה בשל ביטול ההפסקה בין שתי המערכות.

חגיגה לעיניים והאוזניים. "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

כמו תמיד, את ההצגה גונב הדראג קווין המלאכי איינג'ל, כאן בגילומו המשובח של שחף בלאש. הזוגיות היפה והטראגית שלו עם טום קולינס (הראל ליסמן המצויד במיתרי קול נדירים) היא הלב הרגשי של ההצגה. כולם גם רוקדים נהדר, ואם זכרוני אינו מטעה אותי יש כאן יותר ריקודים וכוריאוגרפיה יותר עשירה (גם היא של פרץ) מאשר במקור. שלא כמו בברודוויי, "רנט" לא ירוץ כאן 12 שנים, לכן אם הטקסט הזה עשה לכם חשק, אוצו וקנו כרטיסים לאחת ההופעות הקרובות. ועכשיו כולם ביחד: מווווו!

"רנט" במרכז ענב לתרבות יעלה היום (16.6) בפעם האחרונה לחודש, ולמספר הצגות נוספות מהלך חודש יולי. לרכישת כרטיסים