בדרך לשדרות ירושלים, הרכבת הקלה דרסה את העסקים הקטנים

זה שבעקבות תקלות במערכת בלימת החירום של הרכבת הקלה הפתיחה שלה צפויה להידחות (עד שיש ספק רב אם באמת תקרה ב-2022), כבר לא מפתיע אף אחד. הרי אין דבר יותר ישראלי מדחיית דדליינים. לרובנו, הידיעה על עיכוב השקת הרכבת הקלה לא יגרום ליותר מנשיפת תסכול מינורית ואיזה "נו, ידעתי" עסיסי (שזה ה"אמרתי לכם" לאנשים שאין להם למי להגיד), אך יש אנשים שעבורם זה הרבה יותר מכך. בעלי עסקים רבים על שדרות ירושלים ביפו חווים את הבנייה המתמשכת הזאת על בשרם. יצאתי לדבר עם חלקם ועל הדרך טעמתי את המלבי הכי טוב שיצא לי לאכול.

מאיר פיצוחים

אני מתחיל את המסע שלי במאיר פיצוחים. החנות הגדולה מלאה באינסוף תבלינים, פיצוחים ומטעמים אבל ריקה מלקוחות. שני מוכרים רבים ביניהם על נושא כלשהו כדי להעביר את הזמן. אני שואל את אחד מהם (שהעדיף להישאר בעילום שם) על המצב בשנים האחרונות. הוא לוקח אותי מיד החוצה ומצביע משמאל לחנות: "פה היתה מעדניה, עכשיו זה דירה" הוא מצביע לחנות מימין: "זה גם היה פעם מעדניה, עכשיו סגור" לאחר שסיים להצביע על חנויות הוא עובר להצביע על רמזורים – "מהרמזור הזה עד הרמזור ההוא נסגרו חמש או שש חנויות". התחלה אופטימית ליום.

הקלה אחר כך? לא לכולם. הרכבת הקלה בנסיעת מבחן בשדרות ירושלים (צילום: שאטרסטוק)

ממול, על גדרות בניית הרכבת הקלה, תלוי שלט שמסביר על החנות, כחלק ממאמץ העירייה לקדם את העסקים באזור. מצוין בו שהחנות נוסדה בשנת 1949 ובעלי החנות הנוכחיים הם דור רביעי במקום. המוכר מכניס אותי חזרה לחנות ומבקש מהמוכר השני שיביא את המרציפנים כדי שאטעם ואבין את המשמעות של המקום, הכל בעבודת יד. אכן טעים. לאחר המרציפן מגיע משום מקום המלבי, מתן מראה לי את תרכיז הפטל ואומר שגם את זה הם מכינים במקום. אני שבע לחלוטין אבל בולס בכל זאת את כל המלבי, למען העיתונות. בין ביס לביס אני שואל בכמה לדעתם ירדה ההכנסה של המקום. אין להם מספרים רשמיים אבל לדבריהם, מדובר כנראה בין 60 ל-70 אחוזים.
שד' ירושלים 62

פוטו הרצל דיגיטל

מחוץ לחנות צילום קטנה מאוד, עמוסה במסגרות ומדפסות, ישב וחיכה הרצל שמישהו ייכנס. אני שואל אותו איך הרכבת הקלה השפיעה על העסק שלו, הוא מחזיר חיוך קשה ואומר: "מה אתה בכלל יכול להבין?". הרצל מצביע על מדפסת שחורה ענקית: "זאת, כמו כל שאר המדפסות שלי, נהרסה בגלל האבק של הרכבת. הייתי צריך להחליף הכל, גם את המחשב".

המדפסות נהרסו בגלל האבק של הרכבת. הרצל פוטו דיגיטל, שד' ירושלים (צילום: רועי רוה רוביצ'ק)

הרכבת גם פגעה בכמות הלקוחות? "ברור! היו לי הרבה לקוחות שהיו מגיעים באוטובוס. היום מגיעים רק צעירים עם אופניים, כל המבוגרים אינם". הרצל איש נעים מאוד אבל ניכר שהשאלות שלי מרגיזות אותו, שאני לא באמת מסוגל לתאר לעצמי מה זה בשבילו הרכבת הקלה ומה הוא עבר בשנים האחרונות. אני חושב מעט על השאלה האחרונה שלי ושואל: "פיצו אתכם מהעירייה או מהממשלה?", הוא מסתכל עליי באותו חיוך ממוקדם ואומר: "בטח פיצו! העלו את הארנונה עוד קצת".
שד' ירושלים 63

חנות המחשבים Dreams

בתוך החנות העמוסה בכל מכשיר אלקטרוני שניתן לדמיין יושב נסים (לא ניסים, נהגה כמו נאסים) עם חברו. נופל לי האסימון שהרבה מוכרים ובעלי עסק שראיתי יושבים עם חברים כדי להפיג את השעמום, כי לקוחות אין כל כך. אני מציג את עצמי, והחבר מפנה לי בכבוד את הכיסא שאוכל לדבר עם נסים. אני מתחיל ושואל על הרכבת הקלה, הוא עונה ישר: "מישהו פה אמר משהו טוב, תגיד לי?". העסק אמנם לא שייך לנסים אבל הוא מנהל אותו כבר שבע שנים. הוא טוען שהחנות היא אינה הדוגמא הקלאסית לשאר העסקים שנפגעו קשה ברכבת הקלה כי הוא מתעסק בטכנולוגיה. ובכל זאת, אני מבקש שיעריך בכמה ירדו ההכנסות בעקבות המצב, הוא מעריך שב-50 אחוז. מצחיק שכאן בשדרה זה נחשב פגיעה קלה.

אפילו בקורונה היה יותר טוב. Dreams, שד' ירושלים (צילום: רועי רוה רוביצ'ק)

האבסורד הגדול שעבורו תקופת הקורונה היתה פוריה הרבה יותר מעכשיו, אנשים היו צריכים לקנות מחשבים ומצלמות לזום. עכשיו רוב ההכנסות שלו מבוססות על תיקונים שהוא מקבל אליו דרך שליחים, לקוחות כבר בקושי מגיעים לקנות בחנות. "הרכבת כל היום עושה עוד טסטים. מחכים שהיא תביא אנשים". מבחוץ נשמעת הרכבת הקלה עוברת, הפעמון שלה נשמע כמו צליל הגאולה הקרב ובא, מתישהו בדצמבר או ב-2023.
שד' ירושלים 67

חנות הפרחים "פרח-בר"

אני פוגש את דודו וזהבה רגע לפני שסוגרים את החנות. דודו שוטף את הרצפה ומבקש ממני להיזהר ולא לדרוך על הרטוב. בניגוד לנסים, דודו לא מאמין שיהיה שינוי בעקבות הרכבת הקלה. "הרכבת עשתה רק נזק ולא תביא תועלת". אני שואל אותו למה, הוא מסביר: "ממש פה היתה תחנת אוטובוס ואיפה שהאופנוע עומד (כעשרים מטר מאיתנו) היתה עוד תחנת אוטובוס. התחנות הביאו איתן אנשים מבת ים, חולון, רחובות וראשון לציון. מכאן גם אנשים היו עוצרים, קונים שווארמה, מסתובבים וממשיכים לתוך תל אביב. לרכבת יהיו שתי תחנות בקצוות (במרחק חצי קילומטר אחת מהשניה) והיא מביאה רק מבת ים". החיבור לערים הדרומיות הגדולות חולון וראשון לציון, שהיה כה חשוב לדודו, זהבה ושאר בעלי העסקים יקרה רק לאחר השלמת הקו הירוק, שמתוכנן כרגע (כרגע) ל-2027 – וגם אז, כדי להגיע לשדרות ירושלים אנשים מהערים האלה ידרשו החלפה מהקו הירוק לקו האדום. בקיצור, דודו חושב שהשדרה הגדולה נותקה מתחבורה ציבורית שתביא אליה מבלים חדשים.

הרוכבים על המדרכה מסכנים את הלקוחות. פרח בר, שד' ירושלים (צילום: רועי רוה רוביצ'ק)

מעבר לפגיעה בפרנסה, גם נהיה מפחיד יותר ללכת בשדרה עם כל האופנועים והאופניים החשמליים שעברו לנסוע על המדרכה. "לקוחות לא מודעים לזה, אז אני יוצא לפני כל לקוח לבדוק שאין סכנה", ועדיין, לקוחה אחת כבר נפגעה מרוכב. כרגע כבר מקטע לא קטן מהמסלול המיועד לאופניים פתוח אך אנשים עוד ממשיכים לנסוע על הרחוב במהירות גבוהה. הרכבת אמורה לנסוע ללא הפרדה מהרחוב והמהנדס החליט שלא תהיה גדר בין הרחוב לרכבת, בואו נחזיק אאצבעות שלא יקרה איזה אסון.
שד' ירושלים 67

איציק הגדול

בניסיון לקבל פרספקטיבה מעט אופטימית, הלכתי לאיציק הגדול. בשונה משאר העסקים, נראה כאילו הוא לא נפגע כל כך בשנים האחרונות. להיפך, הוא פתח לאחרונה גם את סניף השווארמה עתיר ההייפ שלו (האם הוא שווה את ההייפ? מבקר אוכל הרחוב שלנו כבר סבר אחרת), שמצטרף למסעדה ולקצביה שבבעלותו. איציק מזמין אותי לשווארמה, אני אומר שאני שבע וגם צמחוני. בכל מקרה, גם אם זה לא נראה ככה מהצד, הוא אומר שהוא סבל מהבניה כמו כולם באיזור.

סליחה, איציק, שלחנו אליך כתב צמחוני (צילום: רועי רוה רוביצ'ק)

אני שואל אותו אם הוא חושב שכל מה שספגו בשנים האחרונות ישתלם להם. מבין כולם, הוא היחיד שמרשה לעצמו קצת אופטימיות מסויגת: "אני מאמין שכן, זה נראה יפה ומכובד. מדברים על 240 אלף איש ביום. הושקעו פה מיליארדים אז הרשויות יעשו פה הכל שזה יעבוד כמו באמסטרדם וברצלונה. אם עיריית תל אביב תאפשר שהרכבת תוכל לעבוד בשבת בכלל זה יעזור פה לכל העסקים". יפה, אבל הטעם המר מהסיפורים של כל השאר העסקים נשאר בפה.
דוד רזיאל 3 (פינת שד' ירושלים)