זה מגניב לשנוא את שלמה ארצי, אבל הגיע הזמן להתבגר מזה

התרבות הישראלית – ואפשר לקבוע את זה בבטחון אחרי יותר מ-70 שנות ניסיון – לא ממש אוהבת כוכבים. יש בנפש הישראלית משהו שדוחה בעלבון אנשים שהם יותר מדי "שופוני" – כוכבים שיודעים שהם כוכבים. כשעומר אדם מפתח מניירות של סטאר, לועגים לו. כשערן זהבי רוצה חדר לבד במלון, הוא סופג אש ומעיפים אותו מהנבחרת. סטטיק ובן אל ייצגו את הגלאם במיינסטרים במשך תקופה לא קצרה, אבל גם אם בן אל בנה את הנפילה שלו במו ידיו, המציאות הישראלית שמחה מאוד על ההזדמנות להוריד אותו סוף סוף לקרקע. זאת מדינה בה "פרימדונה" היא כנראה העלבון הכי גדול שאפשר להדביק לאדם.

אנחנו אוהבים את הכשרונות שלנו צנועים, קטנים, מסתפקים במועט. "אחד משלנו". אריק איינשטיין פינת עידן עמדי, קצת אחרי סמטת יוסי בניון. אנשים פשוטים שהצליחו בפוקס, כאלה שהכל נפל עליהם במקרה. שמודים למזלם הטוב (או לאבינו שבשמיים שרואה הכל) על כל שנייה שהם באור הזרקורים, ואם הם נסוגים מהספוט מרצונם כי הם מעדיפים להיות בבית – אז בכלל מה טוב. כאלה שהולכים לסופרמרקט לקנות מוצרים במבצע. שלא באים בדרישות ולא מחפשים אהבה.

בתוך המציאות הסגפנית הזו, זו שחושדת מיד בכל מי שמתעשר מדי – מתקיימת אקס-טריטוריה מופלאה. יש זמר אחד שהכוכבות יושבת עליו בול, שכבר שנים ממלא פארקים וקיסריות, שלא סיים הופעה אחת בלי למכור את כל הכרטיסים. כוכב שיודע שהוא כוכב, עם האבזור, האגו, הניצוצות, החצוצרות, התופים ומאיר ישראל על התופים. קוראים לו שלמה ארצי – וסדרה חדשה עליו, "וזכרוני הראשון: ביוגרפיה מוזיקלית", פרי התוצרת של שלושה – ירון שילון, אמיר בן-דוד ומוריס בן מיור – עלתה עכשיו בהוט 8.

הסדרה מנסה לקחת את המותג הגדול ביותר בתרבות הישראלית, ה"שלמה ארצי" הגדול מהחיים הזה, ולפענח אותו. מה עומד מאחורי הזמר הכי מצליח שהיה כאן? התוצאה מאוד מעניינת. היא חושפת סיפורים פחות מוכרים (למשל, התקופה הארוכה שלו בבית שאן), והשילוב עם חומרי הארכיון (הדי משעשעים) בהחלט מספק תוצרת יפה לסדרה דוקומנטרית. הבעיה העיקרית בסדרה היא שהיא מתעמקת בהכל – מלבד בשירים עצמם. סוד הקסם של סדרות דוקו מוזיקליות – למשל, זו שנעשתה על אריק איינשטיין – הוא ביכולת להתחפר בשיר ספציפי, לנסות ולהבין מה עמד מאחוריו, להראות את תהליך העבודה. כן, ב"שיר אהבה סטנדרטי" (שיצרו אבידע לבני ויואב קוטנר עבור יס) היו שישה פרקים וב"זכרוני הראשון" יש רק שלושה, אבל לא מעט זמן התבזבז בהם על חלקים פחות חשובים (סיפור ההתאהבות של נועם סמל ואשתו, למשל), זמן שאפשר היה למקד אותו באחד מלהיטי הענק שליוו את הסדרה.

אבל הסדרה עדיין עובדת. היא מפגינה את הטאץ' האנושי של ארצי (למרות שהוא מחושב עד אימה, ע"ע אחת מהסצנות הסיום בהן הוא אשכרה אומר "הנה אני בוכה"), מצליחה לספר את הסיפור על כל נפילותיו ("בגד ים דיווה", לעזאזל!), וגם לרגש ברגעים רבים – למשל, הרגע שבו מתנגנים האקורדים הראשונים של "גבר הולך לאיבוד", השיר שבאופן אבסורדי הציל את ארצי מללכת לאיבוד בעצמו. למעריצים שלו, וגם לסתם אנשים שאוהבים מוזיקה ישראלית, זו יצירה ששווה להיצמד אליה.

בקרב בני דורי (נאמר, אלו שהיום הן בין 30 ל-40) מקובל שלא לאהוב את שלמה ארצי. השנאה כלפיו היא מין אופנה שלא מתפוגגת: אולי זו הגרסה שלנו להיצמדות ל"מחנה הצניעות" הישראלי הזה, סלידה מהכוכבות המודעת שלו. אבל מה שיוצא מהסדרה הוא שמתחת לקליפות של הקהל העצום שלו, בסופו של דבר שלמה ארצי הוא יוצר שמשאיר אחריו גוף עבודה מרשים, כזה שאין להרבה אמנים: שיר אחרי שיר אחרי שיר שחקוקים לנו בדם. יש מעט מאוד זמרים כאלה בישראל. וכן, היצירה שלו קצת הלכה לאיבוד עם השנים. ככל שאתה מתבגר, יותר קשה להמציא מחדש את הגלגל בפעם המאתיים, בטח כשיש כל כך הרבה גלגלים מסביב. אבל סיפור ההצלחה של ארצי הוא סיפור הצלחה של אמן שבסופו של דבר, בנה את עצמו – לא נמשח למלוכה ולא נבנה על ידי מפיקי על, אלא אחד שעבד מלמטה, שבנה לעצמו את הקהל מתוך היכרות אינטימית, והגיע לקיסריה אחרי שנים של עבודה ארוכה ומתישה. זה ניצחון. והניצחון של ארצי הוא ניצחון שאפשר, וצריך, לחגוג. זה בדיוק מה ש"וזכרוני הראשון" עושה.