שרון קנטור ניסתה להיזכר ברגעי הזוהר שלה. יצא לא זוהר

"תודה שקנית בילו".

היא מושיטה לי את השקית הצהובה, הקרירה. רק שתינו כאן. אין פה אף אחד אחר. לא לקוחות אחרים, לא מנהל.

"אנחנו לבד פה", אני אומרת לה, "את לא חייבת להגיד לי את זה".

היא מסתכלת בי כאילו אמרתי משהו מוזר.

באמת אמרתי משהו מוזר.

*

הדרך למידטאון לוקחת יותר משעה. כמעט שעה וחצי אם בדיוק פספסת רכבת. אני מכירה כל תחנה ויודעת איזה קבצן שייך לאיזה קו. האהוב עליי הוא זה שנכנס לקרון ונעמד דווקא בפרופיל, כשגופו הכפוף מופנה אל החלון ולא אל הנוסעים, אפו וסנטרו שואפים להיפגש, עוד בחייו. לאט לאט, בדרמטיות מוגזמת כמו במחזה שייקספירי בהפקה מעופשת, הוא מסובב את הראש אלינו ורק נועץ מבט, לסתו ואותו סנטר זקור עולים ויורדים בכוונה מלאה. אחרי כמה דקות שבהן אנו כפופים למבטו הזועם, כמו זה של העוני כולו, הוא עובר בינינו. לא אומר מילה.

*

טלי מסבירה לי מה לעשות, באיזו נקודה להתחיל, מה לשאול, איך להכין את הכריך, את הקפה, איך לעבוד עם הקופה. אני כמעט מבינה. המזנון הקטן נראה מנומנם. הוא נשאר כך כל שעות הבוקר. אני לא מודאגת. חכי חכי, היא אומרת, אבל שום ביטוי לא מכין אותי למהומה שפורצת שם בשעה רבע לאחת. עשרות, אולי מאות עובדים, מכל המשרדים באזור, בזה אחר זה, רוצים את הקפה שלהם והכריך שלהם, הם רגילים לשירות מהיר ויעיל. אני חדשה, כל כך חדשה, אני טועה, אני אטית, הם לא מסתכלים עליי אף פעם, אני מכונת כריכים. התור מתמשך, אין שום דרך לנשום או לומר משהו שהוא לא "האו קן איי הלפ יו" במשך הרבה מאוד זמן.

ואז, אחרי שעתיים בערך. זה נפסק. ההתנהלות של כל הענין דומה יותר לתופעת טבע: לנחיל דבורים, להקת דגים טורפים או סופה. באזור העסקים רנדומליות היא תופעה שולית, אין התפזרות על הגרף. מעתה עד סוף היום הלקוחות רק יטפטפו, אם בכלל. שעות אחר הצהריים הן לכאורה מיותרות כמו שעות הבוקר, אבל זהו הריק ההכרחי, שלפני הקרב ואחריו.

הערב אני סוגרת. טלי הראתה לי איך לסגור את המכונה, מה לנקות. אני מחזירה למחסן הצפוף את הדלי והמגב האמריקאי השעיר. שערותיי שלי נתפסות לפתע במשהו. אני מנסה להשתחרר ללא הצלחה, ורק נתפסת יותר במדוזה של רצועות דבק גדולות ומשתלשלות, עטורות מאות זבובים מתים.

*

הוזמנתי לישיבה על פרויקט חדש. הנוכחים היו עורך תוכן ותיק למדי ומפיקה שהייתה מפיקת טלוויזיה, עברה לאירועים וכעת רוצה מאוד לחזור לטלוויזיה. הפגישה נערכת במקום שבו סלט עולה 50 ש"ח, כך שהאוכלוסייה הכילה את התמהיל הרגיל של גנבים – אלו שגובים את הסכום הזה על חסה מרוססת – ושל מטומטמים שמוכנים לשלם להם אותו. גנבים ומטומטמים מהסוג הזה מנהלים מערכת יחסים של מוטואליזם – חיי שיתוף הדדי, בדומה לדג הנקאי שמנקה את דגי השונית מטפילים – ולא של פרזיטיזם, כמו שרשור המעיים למשל. זאת, משום שהגנבים הם על פי רוב מטומטמים במקום אחר והמטומטמים הם גנבים במקום אחר ואזורי החליפין ביניהם אחראים על שימור צורות החיים של שניהם. ההצעה שעלתה על הפרק, זאת שאי אפשר היה למסור אותה בטלפון מראש אלא דרשה מפגש פיזי, כללה מספר משפטים מצומצם:

1. "בטלוויזיה עכשיו רוצים דברים זולים. כי יש מיתון".

(המיתון לא משפיע ישירות על הטלוויזיה, כי למעשה יותר אנשים צופים בה בימות מיתון, אבל אם אפשר לעשות דברים זולים יותר – אז למה לא?).

 

2. "הקיץ תיכף מגיע, ובקיץ צריך שעשועונים".

(סברה שרווחה שנים בקרב אנשי טלוויזיה היא שבקיץ לאנשים אין כוח לחשוב. מאז היא התחלפה כמובן בסברה שבאף אחת מעונות השנה לאנשים אין כוח לחשוב. הסברה הזו, לצד הנטיה של מבוגרים לחוות את עצמם עד קץ הימים כטינאייג'רים בחופשת קיץ, לצד הדאגה שמא לא כדאי לשים את הכסף הגדול בעונה שבה חלק מהציבור נמצא בחו"ל, הביאה למה שכונה בענף "עונת המלפפונים", שבה, כאמור, צריך שעשועונים זולים).

 

3. "השעשועון הכי זול, הכי גאוני והכי עונה על הדרישות של הרשות להכרה בפריפריה הוא מונית הכסף".

(מכיון שרוב הטלוויזיה, האנשים שעובדים בה והחיים בכלל מתקיימים במרכז, חוקי הרגולציה קובעים שאחוז מסוים מהתוכן צריך להתייחס או להצטלם או לעודד את הפריפריה, כלומר לשדוד אותה הן מנכסיה והן מזעמה המוצדק. הדרך לעודד את הפריפריה היא לחזק אצל תושביה את האמונה במזל או להביא אליהם אנשים שהצליחו במרכז כדי שיוכלו לסגוד להם. מונית הכסף עונה על שניהם. זה שעשועון שנערך בחלל קטן – פטור מתפאורה – עם טאלנט אחד – שוב חסכון – מהמרכז, שמחלק כסף לאנשים מהפריפריה שעלו באקראי למונית שלו).

 

4. "אנחנו חייבים לחשוב על משהו כמו מונית הכסף שאינו מונית הכסף".

(החוק הראשון של העבודה בטלוויזיה הוא: "אם זה אפשרי – אל תמציא כלום". החוק הזה מתכתב עם חוק ערוץ 2 ז"ל שהיה "לא יופיע בערוץ 2 אדם שטרם הופיע בערוץ 2". כך גם רעיונות. קשה מאוד להכניס לטלוויזיה רעיונות שלא היו כבר בטלוויזיה באופן כזה או אחר, כי איך מישהו יידע שהם עובדים? ישראל, מדינה שהביאה לשיא את הסימביוזה בין מטומטמים לגנבים, נוהגת לגנוב פורמטים ממדינות אחרות, להוציא מהם כל אלמנט או שלב שיש בו עידון או העמקה, כלומר לטמטם אותם כהוגן, ואז למכור אותם חזרה למטומטמי שאר העולם. המהלך הזה נחשב כאן לחוכמה צרופה ומי שנוהג כך זוכה, גם על ידי אנשים הגונים ונבונים, לתואר "גאון". המילה גאון בהקשרים כאלו מייצגת לרוב את המשפט "גנב חסר שאר רוח ונטול מוסר ומורא שעושה הרבה יותר כסף ממני, בשעה שגם אני, בינינו, צריך לטבול ידיים בחרא אז עדיף כבר בגדול, לא?". אם כך, המטרה, כפי שהוגדרה בפגישה, היא כמעט נס כימי: לייצר את הדבר הכי דומה למונית הכסף שאינו מונית הכסף).

 

5. "יש לנו רעיון. מעלית הכסף. זה נשמע לך דומה מדי למונית הכסף?".

(הם לא באמת רצו לקרוא לזה מעלית הכסף. הם רק תהו האם מעלית, בהיותה סוג של כלי תחבורה קטן שלא צריך להשקיע בתפאורה שלו, עלולה להיחשד בדמיון רב מדי למונית. הנחתי את הבורקס שלי וטענתי שלא. הצעתי להם לערוך את השעשועון לא סתם במעלית, אלא במעלית של קניון. ולא לעשות סתם שעשועון טלוויזיה, אלא שת"פ עם קניון גדול. בואו נעשה את זה במעלית השקופה של עזריאלי, בשידור חי, בכל אחד מימות החופש הגדול, כולם יראו את זה מבחוץ ויקנאו ונחלק – במקום כסף – "כספיאלי": כסף שטוב רק בחנויות של עזריאלי. אולי אפילו נתחם את זה בזמן ונגרום להם לרוץ לקנות ג'ינסים כאילו הפצצה האיראנית תיכף נוחתת והם חייבים להיראות שיגעון לכבודה).

 

6. "אנחנו מאוד אוהבים את זה. נקבע פגישת המשך".

 

"זנב" מאת שרון קנטור, ישראל 2019, הוצאת לוקוס, 69 ש"ח