קשה להאשים את הרשתות החברתיות בפילוג הישראלי, אבל הן לא עזרו

אז היא אולי לא עושה כל כך הרבה רעש, בטח לא כמו פעם, אבל מערכת הבחירות לכנסת ה-25 איכשהו עדיין איתנו. אחרי שממשלת בנט-לפיד סיימה את תפקידה/החזירה את נשמתה – הצדדים הפוליטיים כבר נערכים למערכה חמישית בתוך שלוש שנים בלבד. ובתוך אווירת חוסר היציבות הזו עולה סדרה חדשה שמנסה להסביר לפחות חלק מסוים בשינוי שעבר על הפוליטיקה שלנו, ואולי גם על החיים בכלל, בשנים האחרונות.

"שתפו בכל הכוח" היא סדרה דוקומנטרית חדשה, שעלתה אתמול בשעה טובה בערוץ הכנסת. ממתי ערוץ הכנסת עושה סדרות דוקומנטריות? שאלה טובה. מאחוריה (בימוי ותסריט) עומד העיתונאי אייל דץ, ובפרונט היא בנויה משורה של אישי ציבור – עיתונאים, פוליטיקאים ויועצי תקשורת – שמנסים לפרק ולהרכיב את ההשפעת רשתות החברתיות על המערכת הפוליטית.

הסדרה מעניינת מאוד, ויש לה גם מסר עבורנו, הצופים: הרשתות החברתיות השטיחו את השיח הפוליטי, הפכו אותו לקרנבל שנע בין גיחוך במקרה הטוב, לאלימות מילולית במקרה הרע. וכשאנחנו בתוך הבועה הזו, אנחנו פחות מקדישים זמן להפנמת מסרים מורכבים. במילים אחרות, הסדרה גורסת כי פוליטיקת ה"אנחנו והם" שהשתרשה בשנים האחרונות בישראל היא תולדה של המדיה החברתית, שהפכה אותנו למקוטבים יותר.

לא ממש השתכנעתי, אני חייב להודות. ברור שלרשתות יש חלק בהשטחה; אבל השיח בישראל תמיד היה מקוטב ואלים – מפרשת השילומים עם גרמניה בשנות החמישים, דרך מערכת הבחירות הסוערת והאלימה של 1981 ועד – ידעתם שהרגע הזה יגיע – לרצח ראש ממשלה בישראל. כל אלה קרו הרבה לפני שמארק צוקרברג או ג'ק דורסי התיישבו על המחשב, קל וחומר לפני שהם בכלל חשבו על להרים סטארט אפ.

אם מישהו יודע להסביר פילוג זה הוא. טופז לוק."שתפו בכל הכח". צילום מסך/ ערוץ הכנסת

תמיד היינו מדינה מבעבעת, כזו שהפוליטיקה היא חלק מסדר היום של רבים ותמיד סיבה טובה להתווכח. הפוליטיקה עברה פאזה – עידן אסיפות העם רבות הרושם הסתיים לאחר רצח רבין, גם העימותים שהיו פעם נעצרו עם ההחלטה של אהוד ברק לא להתייצב מול נתניהו אצל נסים משעל ב-1999. הכל עבר לרשתות, ואיתו גם השיח הפוליטי הסוער שהבאנו איתנו עוד מהבית.

מה כן השתנה? לדעתי הנקודה החיונית שכן מצליחים לשים עליה את היד ב"שתפו" הוא שהפוליטיקאים לא צריכים לפנות למכנה משותף רחב. פעם מערכות בחירות בישראל היו משחק של אחוזים קטנים: חצי מדינה היו ימין, חצי מדינה היו שמאל, ובאמצע היו "הקולות הצפים" שבסופו של דבר יטו את הכף. ב-96 הקולות האלה עברו מפרס לנתניהו. שלוש שנים אחר כך, הם המליכו את ברק. אחריו היה זה שרון.

הפוליטיקה הזו, ובכן, כבר לא קיימת כהיום. אין כמעט אנשים שמתלבטים בין המפלגות – כאלה שמתלבטים בין לפיד לנתניהו. אם יש לבטים אצל הבוחרים, הם בדרך כלל בתוך הגושים (מרצ או לעבודה? גנץ או ללפיד? נתניהו או הציונות הדתית?). והמצב הזה קיים בעיקר בגלל הרשתות – בתוך עצמנו אנחנו גרים, כמאמר שלום חנוך. פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם – למרות האשליה שהם ייצרו בתחילת הדרך – לא נועדו לחבר אותנו לאנשים רחוקים. הם בסך הכל הארכה של השכונה שלנו.

פוליטיקה, עכשיו בגרסת הרימיקס. נוי אלוש. "שתפו בכל הכח". צילום מסך/ ערוץ הכנסת

ברשתות החברתיות, בהתאם לשמם, אתה בסוף רואה את החברים שלך. תוסיפו לזה את המפלגות, שפונות לקהל היעד הספציפי שלהם בעזרת פרסום ממוקד עד רמת הסנטימטר, ותקבלו חברה שבה כל אחד נמצא בתוך הבועה של עצמו. וכשזה המצב, אין לפוליטיקאים כמעט ברירה אלא לחדד מסרים: להסביר במה אתה יותר נאמן לרוח המחנה, כמה אתה "הימין" או "השמאל" האמיתי. ובדרך כלל, זה גם גולש לשנאה למי שלא אתה.

הרי לאף אחד לא היתה אשליה שהתשדירים הבוטים של הליכוד נגד גנץ ישכנעו את אחד ממצביעי גנץ לוותר. אף אחד לא חושב שהתשדירים של כחול לבן שהשוו בין נתניהו לארדואן עשו משהו לליכודניק הממוצע. הם נועדו אך ורק לצרכי פנים, להלהיב את הבייס,  לשכנע את המשוכנעים ולהמריץ אותם לקלפיות.

זו הסכנה האמיתית שהרשתות מציבות לשיח הפוליטי שלנו, וזו סכנה שהסדרה משקפת היטב. המרואיינים בה, מנדב פרי ואסף ליברמן עד יותם זמרי וינון מגל, מצליחים להקיף את ה-360 של הקשר בין פוליטיקה ואינטרנט. גם דמויות שבדרך כלל קשות לעיכול עוברות היטב בעדויות האלה, ומהוות מסר מצוין לנו המצביעים לקראת הפעם שבה נלך לשלשל פתק בפעם המי יודע כמה: זהירות יותר גדולה ממה שאנחנו קוראים באינטרנט, ובעיקר הבנה יותר טובה של המניפולציה שעומדת מאחוריהם.