זה התיאטרון שלי. יש לנו סדר יום ברור. אנחנו מזוהים פוליטית

מוקדש ליגאל עזרתי שותפי באהבה.
אחרי חמישים שנה על במות ישראל אני מרשה לעצמי לנסח כותרת שאני גם מתנכרת לה – התיאטרון שלי. 

מה היוהרה הזו, דוברת המבקרת, מה שלך ומי נתן לך. אבל אז מתקוממת הכותבת ובקול חלוש אך מתגבר משורה לשורה היא עונה –  כן. שלי. כמו בית שבנית ואתה מכיר את כל השלבים ומי ייצר את האריחים ואיך נכנסו גנבים מהמרפסת וגנבו משקפת לצפייה בכוכבים שלא באמת נזקקו לה, כמו שלא נזקקו לתלבושות של הצגת "הערב רוקדים" שנחטפו בגלל טעות בזיהוי יחד עם התפאורה, שנמצאה אחר כך בין ערמות האשפה של יפו. שלי כי כאן מצאתי שוב את קולי ככותבת ושחקנית ובמאית. כי זה המקום שמאפשר חירות. בו לא צריך להילחם על מעמד וכבוד.

תיאטרון יפו (צילום: גיא להב)

מקום שיש בו אפשרויות שלא נמדדות  בכסף. שבו הדלתות החדשות נראות כפלא השביעי, שהרי הן נפתחות וגם נסגרות וגם משמשות כקלעים אם צריך וגם כקירות גלריה לאמנות. וכל מגרעת היא מקום לעבודה וכל מגבלה ברכה, משום שצריך להמציא  מחדש, כמו גובה עבור אריאל מהסערה של שייקספיר וכמו היפוך מושבי הקהל  לאזור הבמה ובניית במות באזור הישיבה עבור ההצגה" געגועים" שבה גם הקהל מתגעגע.

ולבניין העתיק הזה יש יכולת התמתחות וגדילה והסתרה. ולעיתים גם שתי במות, אחת קטנה כמו למופע "הסלוניקאים", ואחת גדולה שבה הבמה נמתחת לאורך ועכשיו היא גם "חורף בקלנדיה" עם שקי חול וחיילים חמושים מול הפלשתינאים הנושאים לעיתים בובות בדמותם כי לא נביא תינוקות בני יומם לתיאטרון ולא זקנים בכיסאות גלגלים והבובות מתערבות ביצורים האנושיים וליבך יוצא אל כולם.

תיאטרון יפו (צילום: תמר מגדל)

ההתחלה של התיאטרון  כבר בישרה את אופי המשכו – ההצגה "הערב רוקדים" שיצרה סוג  אחר של מופע – סיפור בתנועה ובריקודים של התקופות השונות בהן הדמויות מוצאות עצמן, וגם הן מאופיינות בתנועה ובמחוות ובצורת קיום בימתית ויחידה במינה. הייתה אמינות היסטורית לעובדות (תסריט בעיבוד סיני פתר) והיה צורך לספר  גם את מה שהתיאטרון העברי לא אוהב לדון בו בדרך כלל. יגאל ואני ביימנו. הייתה דבקה עצובה שבה גלו בעלי בית הקפה היפואים ממקומם ולא היה מקום לטעות או לשער למה הכוונה. היו חילופי דורות של בעלי בית הקפה בין הערבים ליהודיה ניצולת שואה לעולה ממרוקו. הבכורה הייתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, בחורשה שעטפה את הבמה ושמחנו כולנו בהצלחה. כל ערב הפרחנו יונים לבנות שעופפו בין העצים שעירית נאמן המפיקה ידעה איך להשיג , והרוכל הנייד ההופך עם השנים למתנחל רודף בצע  מחולל איתן את הקסם.

שנים ארוכות שיחקנו גם בסוזן דלל ומקומות רבים אחרים בארץ. הייתה מוזיקה של אלדד לידור ונגנים על הבמה ותלבושות של עתליה מנחם, בתפאורה רבת תושיה של אלי  סיני. הייתה חגיגה של תיאטרון. זכינו בציונים לשבח. יצירה משותפת של שחקנים ויוצרים הייתה תמיד דרכו של התיאטרון. בשנת 1997 העלינו את "סמטת הכיסאות הלבנים"  שהיה סיפור שובו של פליט לביתו ביפו ומה שמעורר ביקור זה בדיירי הסמטה. שילוב של טקסטים שכתבתי, נגינה על צ'לו, תיפוף ותנועה שנוצרה בעיקר על ידי המשתתפים ועלתה באולם האבירים בפסטיבל עכו וזכתה בפרס הראשון. חזרנו משם מדיפים ריח טחב  בלילה, בגשם שוטף, שירד גם על גזע העץ  העקור הקשור על גג המכונית כחלק מהתפאורה  של  אורי און. 

גבי אלדור (צילום: אורי און)

אנחנו תיאטרון עם סדר יום ברור. אנחנו מזוהים פוליטית, לא עם מפלגה, אלא עם צורך ברור לפעול למען סיום הכיבוש ונתינת קול ברור ליצירה הערבית. יגאל יזם משפטים ציבוריים דמויי תיאטרון שדנו במעצרים מנהליים ובעינויים בחקירות. חנה ואזאנה עומדת על ייצוג הקול המזרחי במקוריות מתוך דגש על חושניות  ואנושיות. בשנת הקורונה והמלחמה יגאל יזם ערבי תיאטרון, מוזיקה ושירה כמחאה על הבמה שהוקמה ברחבה מול הים. לא מוותרים.

גבי אלדור היא מנהלת אמנותית שותפה של תיאטרון יפו
פסטיבל יאפא ה-6 לתרבות ערבית עכשווית יפתח בשבוע הבא ויתרחש ב-6 עד ל-10 ביולי (שישי עד שבת), ויכלול חגיגה רב תרבותית של תיאטרון, קולנוע, מוזיקה, ריקוד, שירה ופולקלור. פרטים וכרטיסים אפשר למצוא כאן.