היה לנו לעונג: תל אביב איבדה את ההדוניזם. אף אחד לא מתגעגע

השבוע ניסינו לשוחח עם גדולי ההדוניסטים בתולדות תל אביב. רצינו לשמוע מהם איך זה היה פעם, לאורך ההיסטוריה המקומית, כשהעיר התמסרה לתענוגות החיים והתפלשה בהם בשמחה חזרזירית טהורה. רצינו להבין מהם, למשל, אם זו הייתה הדחקה דקדנטית של המציאות הישראלית או אולי צווחת שחרור מתריסה נגד האתוס האלים ורווי הסבל של המדינה, אבל אף אחד מהם לא רצה לדבר על זה. האנשים שעשו בעבר קריירה והון מהתמסרות לעונג, חשים מאוד לא בנוח לשחזר את התקופה. זה כנראה אומר משהו.

איפה יש הדוניזם בתל אביב היום? בדירות היוקרה הכי דוחות במגדלים הכי מגעילים. הדוניזם שמסתתר מעיניי הציבור. יש לו כנראה סיבה טובה להסתתר

הזמנים השתנו. שוב. והזמן הוא שחור. והמחשבה על תרבות שמקדשת את התענוג כמעט מבחילה, בזמן שבו מיליוני ישראלים נאבקים על עצם קיומה של הדמוקרטיה השוקעת. אבל ההיסטוריה של תל אביב מלאה בתקופות קשות שבהן דווקא לבלבה תרבות הדוניסטית בלתי מתנצלת, בדרך כלל כתגובת נגד לנחשולים של לאומנות, מיליטריזם ואלימות. אז למה לא עכשיו? "זה לא זמן להדוניזם ולא זמן לדבר על ההדוניזם שהיה נכון לשעתו ונראה רע בדיעבד", נזף בי מכר ותיק שרציתי לתחקר. בושה. בושה. בושה.

אז לפחות שההדוניזם יהיה הדוניזם. אלנבי 58, אי שם ב-1996 (צילום: שרון צ'ופי פרוינדליך)

עוד כתבות בטיים אאוט סופ"ש:
ההיסטוריה המטורפת של הבילויים בתל אביב. עכשיו אונליין
זה מושחת, זה יקר, זה תענוג: המסעדות הכי הדוניסטיות בעיר
הדוניזם לנפש: המקומות הכי טובים לטריפ פסיכונאוטי בתל אביב
רק סקס יש לכם בראש: הברים הכי טובים לבוא אליהם לבד ולחזור ביחד

בתרבות המערבית הפוריטנית בכלל, ובעשור האחרון בתל אביב בפרט, הדוניזם הוא כמעט מילה נרדפת לשחיתות מסואבת. הרעיון הפילוסופי היפה – הגברת העונג והפחתת הכאב כדרך חיים – קיבל תרגום עממי מסואב ומנוון מוסרית. איפה יש הדוניזם בתל אביב היום? בדירות היוקרה הכי דוחות במגדלים הכי מגעילים, או בסצנות מחתרתיות ומצומצמות שמתדרדרות לעיתים לכדי כת קטנה או מפעל לתקיפות מיניות, או להבדיל, בהתכנסויות פודיז לסביאה וזלילה באירועים סגורים. הדוניזם שמסתתר מעיניי הציבור. יש לו כנראה סיבה טובה.

הדוניזם הוא הרי יותר מצב תודעתי מאשר מצב פיננסי, והוא יכול להיות תוצר של פריחה תרבותית ורעיונית כמו בסיקסטיז ובניינטיז או תוצר של ניוון וריקבון מוסרי כמו, נגיד, ממש עכשיו

תל אביב תמיד ניהלה יחסי משיכה-תיעוב עם ההדוניזם כפילוסופיה, וכבר בימיה הראשונים התנהלו ויכוחים סוערים והתנגשויות בין שמרנים מצקצקים ובין ליברלים נועזים סביב הקמת בתי הקפה הראשונים, ושוב בסיקסטיז בין הכמיהה לחיים טובים ומלאי תענוגות ובין הציווי החלוצי לחיים של דם, יזע ודמעות, עד לספר התענוגות של עמוס קינן שהיה לתנ"ך ההדוניסטי הקדום שלנו, ושוב בשנות התשעים בין אופוריה לייאוש בחסות האקסטזי והאינתיפאדה הראשונה. ובתחילת האלף עם החגיגת והאינתיפאדה השנייה. זו תנועת מטוטלת תרבותית ועכשיו היא טסה בכיוון התיעוב.

התנ"ך של ההדוניזם התל אביבי הקדום (צילום: עטיפת "ספר התענוגות")

נכון לחודש מרץ 2023, תל אביב מציעה לכל מי שרוצה להתפלש בתענוגות מגוון רחב מאוד של אפשרויות מנקרות עיניים, מביצה עלומה עם קוויאר של רובושון ב-320 שקל ועד פנטהאוז במגדל שלום ב-150 מיליון שקל, אבל לצד ההקצנה הזאת, התל אביביות עצמה דוחה בגועל את הדקדנס של הכסף הגדול ומתעדפת ברמת הטרנד מקומות "פשוטים" ו"קז'ואל" שעושים "מנות קטנות" ומציעים "תמורה טובה לכסף". ההדוניזם החומרני פשוט עולה לנו יותר מדי. יוקר המחיה וחיים משוגעים של סקס, סמים וטכנו-לא-זול לא כל כך הולכים ביחד.

כרגע אף אחד לא מתגעגע להדוניזם, בוודאי לא בתצורת הקפיטליזם המאוחר שלו. אבל השאלה איך להפחית את הכאב ולהעצים את העונג כשהכל מסביב מחשיך ואין כסף בארנק, הולכת והופכת קריטית יותר. זאת שאלה שיהיה קשה להשיב עליה בפועל, אבל תל אביב היא עיר שאוהבת אתגרים. הדוניזם הוא הרי יותר מצב תודעתי מאשר מצב פיננסי, והוא יכול להיות תוצר של פריחה תרבותית ורעיונית כמו בסיקסטיז ובניינטיז או תוצר של ניוון וריקבון מוסרי כמו, נגיד, ממש עכשיו. אבל אם הצלחנו לעשות ריקליימינג לדגל ישראל – הולי שיט, מי ראה את זה בא – אז להמציא מחדש את ההדוניזם לא יכול להיות כזה מסובך. אנחנו באנו ליהנות, לעזאזל, ואנחנו נמצא את הדרך לעשות זאת או נמות תוך כדי שאנחנו מנסים. למרות המציאות. בפרצוף של המציאות.