צייטגייסט קמעוני: תערוכות הבוגרים הפכו לסופרמרקט של זהויות

תערוכות הבוגרים הן עוף מוזר: הן לא ממש תערוכות – אין להן נושא מאחד ולרוב גם לא גופי עבודה מהודקים ובשלים; והן גם כבר לא ממש המקום לגלות בו את הדבר הבא. תם העידן שבו גלריסטים ואוצרים נהרו בהמוניהם אל תערוכות הבוגרים וחטפו את הבולטים שבהם. אף אחד כבר לא נושא עיניים אל בתי הספר לאמנות בתקווה למצוא בהם בשורה חדשה או משב רוח רענן.

15 מסלולי האמנות שפועלים מצפון ועד דרום (חלק מהתערוכות ננעלו, לכן לא כולן מסוקרות כאן) פולטים מדי שנה את בוגריהם לשוק אמנות מוצף, שהופך למאתגר וקשוח יותר ויותר. רוב הבוגרים בכל מקרה לא יבחרו בקריירת אמנות, ומתוך אלו שכן רק בודדים יצליחו להחזיק מעמד בתחום. ולמרות זאת, תערוכות הבוגרים הן קפסולות זמן מזוקקות, שמבטאות את הלכי הרוח המנשבים בעולם האמנות, אפילו אם התוצאות בוסריות ולא אפויות.

כמדי שנה, סטודנטים רבים הולכים בדרך הקלה והנוחה ובוחרים לעסוק בעצמם ובסביבתם הקרובה. אפשר לחוש זאת השנה היטב במחלקה לצילום בבצלאל, שהרוב המכריע של בוגריה מתפלשים בעצמם עם דיוקנאות עצמיים ומשפחתיים, נופים עזובים של ילדות ומסעות לגילוי עצמי. מי שחורגות מהמנהג הסטודנטיאלי הזה הן מחלקות האמנות בבצלאל ובשנקר, שבוגריהן מצטיינים ביציאה מאזורי הנוחות ובצלילה לעומקים פילוסופיים, חומריים ומחקריים.

שנקר, שתערוכות הבוגרים שלה ייצרו אי אלו סערות בשנים האחרונות (ציור העירום של איילת שקד ב-2016 והדיוקן של שרה נתניהו ב-2017), עושה זאת השנה שוב והפעם עם אחת ההברקות המוצלחות שנראו פה בשנים האחרונות. אלנה שטלצר הציבה בחזית האיקונית של בניין עלית המיועד לשימור, שם ממוקמת התערוכה, חנית מתכת אימתנית באורך של 12 מטרים שבראשה נעוץ דגל שחור. החנית חודרת דרך הקיר החיצוני של הבניין, מפלחת את רצפת הקומה השלישית וחודה משתלשל באוויר בקומה השנייה.

עבודתה של אלנה שטלצר, בוגרת שנקר

שטלצר הגיעה לישראל מגרמניה, האומה שהביאה לעולם את הבאוהאוס. היא מוציאה אצבע משולשת לכרישי נדל"ן שעושים את הונם מהפיכת התנועה למותג, ולפונקציונליות המודרניסטית הקרה והמנוכרת של הבאוהאוס, שהולידה אווטרים חסרי נשמה כמו איקאה. האקט האלים של שטלצר נראה כמו פעולת גרילה אנרכיסטית, אך למעשה תוכננה היטב מול רשויות העירייה. בסופו של דבר היא לא קיבלה את אישורן הסופי ואלו הוציאו צו הריסה לעבודה ועוררו זעקות שבר של צנזורה.

אם אפשר להצביע על איזושהי מגמה בקרב הבוגרים, היא ריבוי הקולות שהם משמיעים. כמעט כל קבוצה מודרת ומדוכאת אפשר למצוא בתערוכות השנה: פלסטינים, חרדים, מתנחלים, טרנסג'נדרים, פליטים, נפגעי נפש, נכים ואפילו לבקנים. בקיצור – סופרמרקט של זהויות אקזוטיות שמציע לנו התבוננות חומלת על האחר. המגמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בעובדה שפוליטיקת הזהויות חזרה בשנים האחרונות לאופנה, אם כי רבים מאמינים שהיא מסוכנת מפני שתוצאותיה יכולות להיות פירוק חברתי ויצירת גטאות סגורות של זהויות מתנגשות.

נוכחותן ההולכת וגוברת של הסטודנטיות הפלסטיניות בבתי הספר לאמנות היא דוגמא מובהקת לכך. את רובן מעסיקים נושאים פנים חברתיים, בעיקר מעמדן כנשים בחברה הערבית הפטריארכלית. פרץ היצירה הנשי בחברה הערבית הוא מבורך, אבל נשאלת השאלה אם עיסוקן של האמניות בנושא זהותן לא מגביל וסוגר אותן תחת ז'אנר של אמנות פמיניסטית־ערבית; זהות האישה הפלסטינית באמנות העכשווית היא תערוכת גטו קלאסית שזועקת לצאת אל הפועל.

מי שחורגות מעבר לדימויי הנשיות הפלסטינית הן ורוד שמאסנה במוסררה ולובנא עוידאת בשנקר. שמאסנה, שהיא גם כבדת שמיעה, מתעדת בצילומיה את מקום מגוריה, מחנה הפליטים שועפט. דרך השיטוט הוולטר בנימיני שלה ברחובות המסוכנים והמטונפים מוקפי החומות והצחנה, שממש אפשר לחוש אותה דרך הצילומים, מתגלה דווקא יופי שקט ופואטי, כמעט רומנטי.

עבודתה של ורוד שמאסנה, בוגרת מוסררה

עבודתה של ורוד שמאסנה, בוגרת מוסררה

עוידאת מציגה מיצב פיסולי שלוקח את המונח "עבודה ערבית" למחוזות חושניים ותיאטרליים. היא מייצרת פס ייצור עם היגיון פנימי משל עצמו, שכולל לוחות עץ בחיתוך מדויק שנראים כמו עבודת אריגה עמלנית, ותפוחים אדומים, שביהדות יש להם קונוטציה מינית ובאסלאם – סגולות של ריפוי.

עוד נוכחות מגזרית בולטת השנה הם הדתיים והחרדים – לא עניין של מה בכך בזמנים שבהם האמנות נתפסת בתור טריטוריה של חילונים בלבד. שתי עבודות בולטות הן של מרסל ביטון בבצלאל ואלינורה שוורץ במוסררה: ביטון מציגה את "אדרי במאה שערים", גרסה חרדית ל"ארוחת בוקר בטיפאני". היא מפרקת את הסצנות האיקוניות של הסרט ובונה אותן מחדש עם אותו נרטיב ואותה תנועת מצלמה. אבל את העולם הנוצץ, הנועז והמשוחרר מינית של הולי גולייטלי מחליף עולמה המסוגר של אדרי ממאה שערים, בת דמותה של אודרי הפבורן. הסרט של ביטון עובר מטמורפוזה מקומדיה רומנטית הוליוודית לדרמה משובשת וסלפסטיקית.

במוסררה מציגה אלינורה שוורץ תערוכה עוצמתית שניכר בה דחף יצירתי עמוק וסוער. שוורץ, חרדית שיוצרת בהיחבא, הציגה בעבר בכמה תערוכות, בין היתר בתערוכה של גודה פלקייטה הליטאית בגלריה רו ארט. בתערוכת הבוגרים היא מציגה את "שמוציג" (לכלוך בגרמנית), חלל מסויט של נשיות גרוטסקית וחונקת. בעבודות הווידיאו, הפיסול והצילום שלה עורכת שוורץ טקסי היטהרות קרקסיים ומשלבת אותם בשפה קולנועית שמתכתבת עם ז'אנר סרטי האימה.

גם נושאים מגדריים מעסיקים לא מעט מהבוגרים: במדרשה ענבל כהן חמו מציגה סדרת עבודות צילום, פיסול וסאונד שנעשו בשיתוף עם בנה בן ה־18 שמגדיר את עצמו כג'נדרקוויר, לאחר ניתוח התאמה מינית שעבר. תערוכת הגמר של פטריש, גם היא במדרשה, הופכת את סוגיות המגדר לחגיגה הומוריסטית שלא לוקחת את עצמה ברצינות ושכל כולה זהות נזילה. פטריש הוא אלטר אגו, אמנם לא אפוי אבל עם המון פוטנציאל, עטוי מסיכה ושדיים סרוגים. חלל התצוגה שלו כולל כל מיני הברקות כמו מזרקה עשויה מבולבול מפוסל, תצלומים שנוזלים על הרצפה, פוחלצים ואיברי מין סרוגים.

עבודה של ענבל כהן חמו, בוגרת המדרשה

פטריש מהמדרשה. סוגיות המגדר הופכות לחגיגה הומוריסטית

עוד פרויקט מעניין הוא "פתחתי דלת ועמדת שם" של אבי שיאון במנשר. דמותה של המוזה שמלווה את האמנות מאות בשנים הופכת אצל שיאון למחקר על התבגרות הגוף הנשי ועל המבט הגברי המחפצן. שיאון תיעד את אשתו הרקדנית בת ה־60 פלוס. הוא ביים אותה בתנוחות ששמורות להפקות אופנה, וניסה לחלץ מדמותה המתבגרת איכויות נעריות ומיניות.

"פתחתי דלת ועמדת שם" של אבי שיאון, בוגר מנשר

"תוציאו רגע טלפונים" של אורי ויינשטיין ויעל דן בבצלאל עושה טייק אוף משעשע למיצבי הסאונד הפיסוליים של ג'נט קרדיף. השניים משתמשים בסאונד כחומר טקסי ותיעודי: הם הציבו בחלל שלהם 11 רמקולים על כסאות כתר פלסטיק, מכל אחד בוקע קול של זמר במקהלה. זו מזפזפת בין ציטוטים הלקוחים מסיפור חייו של הפעיל החברתי מבקש המקלט, טוגוד עומר אדם, לבין עומר אדם אחר, שבהופעת הענק שלו במנורה מבטחים לפני שנתיים עודד את הקהל להנציח את הרגע, "להוציא טלפונים ולפתוח את הסטורי".

← שנקר, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, ראשון־חמישי 10:00־22:00, שישי 10:00־13:00, עד 25.7
← מוסררה בית הספר לאמנות ולחברה, הע"ח 9 ירושלים, שבטי ישראל 22 ירושלים, ראשון־חמישי 10:00־20:00, שישי 10:00־14:00, עד 30.7
← המדרשה – קמפוס המדרשה בית ברל כפר סבא, ראשון־חמישי 12:00־20:00, שישי 10:00־14:00, עד 30.7
← מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, ראשון־חמישי 11:00־19:00, שישי־שבת 11:00־15:00, עד 3.8
← בצלאל – קמפוס הר הצופים ירושלים, ראשון־חמישי 10:00־21:00, שישי 10:00־15:00. עד ה-2.8