"המדרגות" עושה משהו מרתק יותר מלחקור את זהות הרוצח

אינפלציית סדרות הדוקו-פשע (או בשמן המודרני, "פשע אמיתי") היא חלק מתרבות ריאליטי ענפה שגלשה לתחומים שבעבר היו רחוקים מעין הציבור. מי רצח את סוזן ברמן? מי אנס וניסה לרצוח את פני בירנסטן? מי רצח את תאיר ראדה? מ"לעשות רוצח", דרך “The Keepers” ועד "מי ירה בילדי הברנוער?", התיעודים שמתחקים אחר עקבותיהם של רוצחים זדוניים הפכו לפצצות התוכן הכי עסיסיות ומרגשות בטלוויזיה. אחד החלוצים בז'אנר הוא ז'אן-חאבייר דה לסטרייד, שב-2001 החל לתעד את תיק הרצח שהתנהל נגד מייקל פיטרסון, סופר אמריקאי מצפון קרוליינה, וערך את החומרים לכדי סדרת-דוקו מוערכת – "המדרגות".

בסוף אותה שנה התקשר פיטרסון למשטרה ודיווח על פציעה של אשתו דאז, קתלין, שלטענתו צרכה ואליום ואלכוהול ונפלה במדרגות. זמן קצר לאחר מכן קתלין מתה, פיטרסון נעצר והואשם ברצח. במקור שוחררה הסדרה ב-2004 וכללה שמונה פרקים שעקבו אחרי פיטרסון, וב-2011, בעקבות תפנית חדה בסיפור, התווספו שני פרקים חדשים. כשנטפליקס נכנסה לתמונה ורכשה את היצירה של דה לסטרייד, נערכו שלושה פרקים נוספים שעוסקים בהליכים המשפטיים שהתקיימו החל מ-2016. התוצר השלם והנוכחי מורכב מ-13 פרקים המוגשים כבינג' ואולי מסבירים יותר מכל תיעוד אחר מדוע סדרות הדוקו-פשע הן כמו סוכריה צבעונית שלא נגמרת, ולמה זה שורף בחך.

עוד כתבות מעניינות:
מדריך צפייה לעונת הקיץ בטלוויזיה
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים ביולי
למה התאהבנו בסדרות המבוססות על סיפורים אמיתיים?

ב-2004 זה היה בלתי נתפס: להביט מקרוב בעיניו של חשוד ברצח, לעקוב אחרי המימיקות של עדי המפתח, להסתכל בקלוז אפ על תמונות מצמררות של גופה שאיבריה פרושים לכל עבר ולשמוע טיעונים מדעיים על נתזי דם. ב-2018, לעומת זאת, זאת כבר לא סנסציה. הסנאף הוא חלק מתרבות שפיתחה עור וירטואלי קשה עד בלתי חדיר. אז מה בכל זאת מרתק כל כך בגרסה המתארכת של "המדרגות", שרחוקה שנות אור מעבודה אובייקטיבית ו/או עיתונאית?

תשובה אפשרית היא – כל מה שרחוק מהמסתורין. "המדרגות" לא עוסקת בשאלת המפתח "מי רצח?", אלא תוהה אם יש דרך טובה להגיע לצדק, כשברור שהמערכת המשפטית סובלת מליקויים. ביחס לסדרות תיעודיות אחרות, דה לסטרייד הרבה יותר צנוע ומעמיק – והמשמעות היא, לטוב ולרע, שאנו עוברים תהליך טלוויזיוני איטי, שאמור לדמות רגעים מייגעים ומשעממים של משפט רצח.

תיקים מורכבים שלא כוללים עדים עשויים מאלפי פרטים מיקרוסקופיים, כשעל כל פרט אפשר לערוך דיון שנמשך שעות, ימים, חודשים ואף שנים. "המדרגות" אמנם לא יכולה להכיל את כל שעות המשפט של פיטרסון, אבל היא כן מצליחה לעשות סימולציה מהימנה דיה. הדיונים באולם הם מסעירים, מתישים וגם מצחיקים – וברגעים הבלתי צפויים, של הצחוק למשל, רואים את פיטרסון תופס את פניו בשעשוע, כמו גם את הצד השני, התובע, שמגיב באופן דומה. ההומור הוא נחלת הכלל, אפילו כשנושא טעון כמו מוות עומד בין שני הצדדים.

הסיפור של "המדרגות" הוא הסיפור של פיטרסון, והמשמעות היא שלקורבן אין קול משמעותי בסדרה. מי שמפרש עבור המצלמה את הדברים הם משפחתו הגרעינית של פיטרסון, שנמצאת לצדו, עורך דינו המבריק והחוקר שעובד בצמוד אליו. כלומר, הסדרה לא מקדישה יותר מדי זמן לקתלין – שעליה אנו יודעים מעט מאוד ולכן ההזדהות עמה נותרת גבולית. החטא של דה לסטרייד הוא שהסדרה לא מעבירה באף שלב את המסר שזהו רק חלק מהסיפור. חלק מתוחכם ומעורר רגשות, אבל חלק – ולא שלם.

יש עוד כמה חסרונות עלילתיים, כמו העובדה שמשפחתה של קתלין, אחיותיה בעיקר, מוצגות באור שלילי; או העובדה שלא נערך עימות עם פיטרסון; והעובדה שהצד התובע לא קיבל ביטוי מעניין במיוחד. עם זאת, מדובר בדוקומנטרי שלא גונז רגעים מתים, שסביר להניח שהיו נחתכים ביצירות טלוויזיונות דומות רק בשביל שלצופה יהיה נוח. אין שום דבר נוח בצפייה ב"המדרגות", ואולי זה הדבר שגם מבדיל אותה מיצירות ניו-טרו-קריים, שהופכות אט אט לחרב דמוקלס שמרחפת מעל ראשן של הרשויות השופטות – ועבורנו, צריך לזכור, זה כיף כמו שזה מסוכן.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד