3 הכותבות הצעירות המעניינות של העידן הנוכחי
מגפה שמפוגגת את גופן של נשים והופכת אותן לבלתי נראות, יחסי אימהות ובנות בעולם האמנות המוזר וקיום מלנכולי ברשתות החברתיות - אלה כמה מהנושאים שמעסיקים את כרמן מריה מצ'אדו, לוסי אייבס וליאנה פינק
כרמן מריה מצ'אדו
הסיפורים הקצרים של כרמן מריה מצ'אדו ראו אור בכמה מכתבי העת הגדולים והמוכרים לספרות בארצות הברית לפני שקובצו לספר בעל השם הקולע "Her Body and Other Parties", שזיכה את מצ'אדו במועמדויות לפרסים נחשבים רבים, כולל ה־National Book Award האמריקאי לשנת2017 (הספר נכנס לרשימה הקצרה, אך הפסיד ל"Sing, Unburied, Sing" של ג'סמין וורד, אותו הלל הנשיא אובמה כאחד הספרים הטובים ביותר שקרא בשנה שעברה). הסיפורים של מצ'אדו מתרחשים בעולם שבו אימה והומור סוריאליסטי דרים זה לצד זה על רקע המציאות הכלכלית של אחרי המשבר של 2008, והם עוסקים בנשיות, מיניות ואהבה בעולם שחוקיו הולכים ומתערערים לא רק מפני שעתידן הכלכלי והמיני של נשים בו עדיין אינו מובטח, אלא גם מפני שמהלכות בינינו רוחות רפאים, פשוטו כמשמעו.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
7 אמניות עכשוויות שאתם חייבים להכיר
14 המוזיקאיות הצעירות הבולטות של העידן הנוכחי
סיפוריה של מצ'אדו מאוכלסים בדמויות נשים שגופן אוחז בסודות הנותרים מוצפנים גם בפני האהובים עליהן ביותר (ולרוב, אצל מצ'אדו, מדובר באהובות); באחד הסיפורים הנוגעים ללב בקובץ, "Real Women Have Bodies", למשל, אישה צעירה נאלצת להתמודד עם הפיכתה של אהובתה לקרבן מגיפה מסתורית המפוגגת את גופן של נשים מסוימות עד שהיא הופכת אותן לבלתי נראות כמעט: "אף אחד לא ידע מה הגורם לכך", מתארת המספרת. "זה לא הועבר באוויר. זה לא וירוס או בקטריה, ואם כן, זה לא היה משהו שהמדענים הצליחו לזהות. בהתחלה כולם האשימו את תעשיית האופנה, אחר כך את המילניאלז, ולבסוף, את המים. אבל המים נבדקו, לא רק מיליניאלז מתפוגגות, ותעשיית האופנה לא הרוויחה דבר מכך שנשים איבדו את גופן. אי אפשר להלביש אוויר. לא שהם לא ניסו". כשבת הזוג שלה, שאצלה עברה לגור לאחר שאיבדה את עבודתה כתוצאה מפעולת גרילה יחידנית לשחרור המתפוגגות, מתחילה להתפוגג בעצמה, ממשיכה המספרת ומתארת את חייהן המשותפים ואת אהבתה אליה בעולם לא יציב ובגוף שהולך ונעלם, עד לנקודת האל חזור.
ב־"The Husband Stitch", הסיפור הראשון והטוב ביותר בקובץ (אותו ניתן לקרוא במלואו באתר של מגזין גרנטה האמריקאי, ואף להאזין לו כאן), נערה צעירה מתאהבת בגבר צעיר, והם מתחתנים ומביאים ילד לעולם, חיים באושר ועושר ועל פי כל ציפיותיהם זה מזו ומבנם, עד שהגבר מחליט להפר את החוק הבסיסי ביותר של היקשרותם, אותו התנתה אהובתו בליל חתונתם, ולחשוף את סודה. בידי מחברת אחרת, חשיפתו של הסוד הייתה מאיימת להפוך את הסיפור לסיפור פואנטה, או, גרוע מכך, לסיפור שבו, כמו בסיפורים הרומנטיים של או. הנרי, הדבר אותו מבקש לעצמו האהוב בסתר לבו יותר מכל הוא הדבר עבורו מוכנה האהובה לוותר על משאת נפשה שלה, ולהפך, ובהכירם בכך נסתם עליהם הגולל הרומנטי והם נידונים לאהבת נצח. אבל לא אצל מצ'אדו: משום שהלקח, אם יש כזה, הוא שהסוד נותר דווקא יותר ויותר חבוי, יותר ויותר בלתי נגיש, ככל שהוא נחשף – אולי עוד יותר בלתי נגיש דווקא מפני שהוא נגלה לעיניו של האהוב. "פעם שמעתי", מספרת הגיבורה מוקדם יותר, "סיפור על נערה שביקשה דבר מה כה נתעב מהמאהב שלה עד שהוא היה מוכרח לגלות אותו לבני משפחתה והם נעלו אותה בסנטוריום. איני יודעת איזה עונג מגונה כל כך היא ביקשה לעצמה, אם כי אני משתוקקת לדעת. מהו הדבר הפלאי שאם תרצי בעוצמה רבה כל כך יגרום להם לסגור אותך מחוץ לעולם הזה, רק בגלל שרצית אותו?".
אם יש לקח ללמוד מהסיפור הזה, כמו מסיפורים אחרים בקובץ, זהו ודאי לקח אנטי־פרוידיאני במהותו: סכנה אמיתית גלומה בהבאתם של דברים כמוסים אל האור, לא פתרון. ואולי עוד: הסיפורים שמספרת מצ'אדו נטועים בצ'יזבטים ובאגדות מסמרות שיער המסופרות לילדות באזורים האלה של העולם רגע לפני הפיכתן לנשים צעירות ועל מנת לשלוט בסוג הנשים שיהפכו להיות ובמיניות שלהן; אבל בעולם הנוהג שלא על פי דרכו, היו בטוחים שהנשים בסיפורים של מצ'אדו בוחרות להן בעצמן את דרכן.
Her Body and Other Parties by Carmen Maria Machado, Graywolf Press, 2017
לוסי אייבס
אם מצ'אדו כותבת על נשים בעולם שהוא רק כמעט העולם שלנו, או העולם שלנו כפי שהיה אילו אגדות אורבניות היו קמות לחיים, לוסי אייבס כותבת על העולם שלנו ממש – כלומר, אילו היינו כולנו צעירות מוכשרות אך אבודות מעט בניו יורק, לא בתל אביב. אייבס בת ה־38 היא בוגרת מסלול השירה של תוכנית הכתיבה היוקרתית באיווה ובעלת דוקטורט בספרות השוואתית מאוניברסיטת ניו יורק, וספר השירים הראשון שפרסמה, Anamnesis, זיכה אותה בפרסים. Impossible Views of the World, הרומן הראשון שלה, ראה אור לפני כחצי שנה ומספר על סטלה קרקוס, עובדת יחסית זוטרה, יחסית מוכשרת מכפי הנדרש לתפקידה, ויחסית משועממת במחלקה לחפצים אמריקאים של המוזיאון המנהטני הפיקטיבי CeMArt, שבו היא מועסקת במחלקה הנשכחת יחסית לחפצים אמריקאים.
הרומן, שבמהלכו מנסה סטלה בת ה־33 לפענח את תעלומת היעלמותו של עמיתה לעבודה פול ואת הקשר שלו לרומן אוטופי־פמיניסטי ומפה מסתורית מהמאה ה־19, מתרחש משך שבוע אחד וטווה באלגנטיות סיפור התבגרות של אישה צעירה שעדיין אינה בטוחה במקומה בעולם עם סאטירה על עולם האמנות הניו יורקי. זהו עולם אותו אייבס, שאמה היא אוצרת במוזיאון המטרופוליטן, מכירה היטב (רשימה קצרה על ילדותה במוזיאון ולצד אמה אפשר למצוא בגיליון ווג מהשנה שעברה). CeMArt, המוזיאון שבין חדרי התקופה המשוחזרים שלו נפתרת, לבסוף, התעלומה, אינו שונה בהרבה מהמטרופוליטן כפי שמתארת אותו אייבס ברשימתה בווג: כוחו של המוזיאון, היא כותבת שם, מצוי בכך שהוא יכול להכיל פגמים מול עינייך ממש ועדיין להמשיך להיראות נפלא כל כך.
אבל CeMArt הוא גם פרודיה על המט; העלילה מתרחשת בין חדרי המשרדים שלו, שם קוראת סטלה רומנים נשכחים, ממלאת את טפסי הביטוח הלאומי ברגע האחרון, ומנהלת שיחות סרק עם ספרנים, שומרים והמאהב שלה במקום לעבוד. החלקים המוצלחים ברומן הם ללא ספק אלה שאותם מבלה סטלה עם קארו, אמה, בשיחות וידיאו או בלאנץ' משותף באחת המסעדות הממוקמות באזורי המיקוד היוקרתיים יותר של מנהטן. היחסים עם קארו, בעלת חנות לממכר הדפסים עתיקים ופטרונית של האמנות בעצמה, מעירה סטלה, "דרשו מאמץ רגשי הרקוליאני, אך הפיקו תוצאות סיזיפיות". אבל קארו אינה מתכוונת להתנצל על זה; ובסופו של הרומן, כשהסימנים שהשאיר אחריו פול חושפים שבעבר לקחה קארו חלק בפעילות רווחית למדי שחוקיותה מוטלת בספק, מזכירה האם לבתה שחינוך פרטי, בניו יורק, הוא עניין יקר, ושסטלה היא שותפה לדבר עבירה גם אם בעל כורחה ורק באופן פסיבי.
לבסוף, כשאמה מציעה לה לרשת את החנות שבבעלותה, מסבירה סטלה שמדובר ביותר מסתם חילופי ידיים; שהרי חילופי הידיים הכלכליים נוגעים בלב הקשר שבין האם והבת, ובמה שעל הבת לעשות כדי להצליח לחיות, סוף סוף, בנפרד מאמה: "מה שאמא שלי לא מבינה", סטלה מציינת ביובש, "הוא שאקח את העסק שלה ואהפוך אותו למשהו אחר. כלומר קרוב לוודאי גלריה. אולי, כעלבון אחרון, היא מאמינה שלא אצליח לעשות את זה, וכך, באופן פרדוכסלי, זאת החולשה שלי שמזכה אותי במפעל חייה. אבל אמא שלי לא מכירה אותי… היא מכירה ביכולות שלי ובו זמנית אדישה להן, ורוחב הלב שלה הוא, אני מבינה, דרכה למנוע נקמה. מפני שברמה מסוימת אמא שלי מבינה שכדי להפוך למבוגרת קודם כל יהיה עליי לנקום בה". בסוף הרומן סטלה יודעת יותר על עצמה ועל סוג הסודות שמוזיאונים נוטים להסתיר דווקא באולמות התצוגה ולא במרתפים; חמושה בידע הזה, אנחנו עשויים לדמיין שעכשיו היא קצת פחות אבודה.
Impossible Views of the World by Lucy Ives
ליאנה פינק
"Passing For Human", הרומן הגרפי השני של ליאנה פינק, מאיירת בת 31 מניו יורק, עתיד להתפרסם בספטמבר 2018 וכבר מעורר התרגשות. פינק, שהאיורים שלה מתפרסמים באופן קבוע בניו יורקר, The Awl ו־Catapult, מחזיקה בחשבון אינסטגרם פופולרי שאליו היא מעלה איורים חדשים כמעט מדי יום, לפעמים אפילו מדי כמה שעות (על כך אמרה פעם בראיון שכשהיא לא מקבלת תשלום תמורת עבודתה היא מרגישה חופשיה יותר להעלות חומרים כשיש לה מה להגיד, ולא לפי הזמנה).
האיורים שהיא מעלה לאינסטגרם נעים בין האישי מאוד (מחשבות על אהבה, התבגרות, בדידות ודייטינג) לציבורי לגמרי (סביב בחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית, למשל, היא העלתה לא מעט פוסטים שעסקו בתחושות החרדה והייאוש של אמריקאים רבים. חלק מהם התפרסמו גם כקומיקס ארוך יותר בניו יורקר). לעתים קרובות מדובר רק בטקסט: רשימות, טבלאות או גרפים בקווים שנראים כאילו צוירו ביד לא בטוחה, אבל מתארים בחריפות קיום מלנכולי בעולם שבו מחשבות טורדניות על משקל דרות בכפיפה אחת עם הרהורים על חייה של אמנית צעירה בעיר הגדולה. האיורים שלה לפעמים מופשטים למדי, ופעמים אחרות נראים כאילו יכלו להיקרא גם כשיר, ודמויות הגפרור שהיא מציירת חיות בעולם שבו הצייטגייסט הדיגיטלי מואר כמעט תמיד בהומור מלנכולי. בעולם שבו המדיה החברתית מצווה עלינו להיראות תמיד במיטבינו, הכנות של פינק ראויה במיוחד להערכה.
האיורים שהיא מעלה לאינסטגרם נעים בין האישי מאוד (מחשבות על אהבה, התבגרות, בדידות ודייטינג) לציבורי לגמרי (סביב בחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית, למשל, היא העלתה לא מעט פוסטים שעסקו בתחושות החרדה והייאוש של אמריקאים רבים. חלק מהם התפרסמו גם כקומיקס ארוך יותר בניו יורקר). לעתים קרובות מדובר רק בטקסט: רשימות, טבלאות או גרפים בקווים שנראים כאילו צוירו ביד לא בטוחה, אבל מתארים בחריפות קיום מלנכולי בעולם שבו מחשבות טורדניות על משקל דרות בכפיפה אחת עם הרהורים על חייה של אמנית צעירה בעיר הגדולה. האיורים שלה לפעמים מופשטים למדי, ופעמים אחרות נראים כאילו יכלו להיקרא גם כשיר, ודמויות הגפרור שהיא מציירת חיות בעולם שבו הצייטגייסט הדיגיטלי מואר כמעט תמיד בהומור מלנכולי. בעולם שבו המדיה החברתית מצווה עלינו להיראות תמיד במיטבינו, הכנות של פינק ראויה במיוחד להערכה.