"סוס אחד נכנס לבר": פרויקט אמיץ שרק סופר בשל ומנוסה מסוגל לו

לא הופתענו שהרומן האחרון של דויד גרוסמן זכה ב"מועדון קריאה" שלנו. לקראת המפגש עם הסופר ב-21 באוגוסט, הנה מה שחשבנו על הבחירה בו

30 ביולי 2017

אי אפשר לומר שמישהו במערכת Time Out נפל מהכיסא כשהתברר ש"סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן הוא הספר שנבחר לעמוד במרכז פרויקט "מועדון קריאה". הקוראים והגולשים (כלומר, אתם) בחרו בו על פני תותחים כבדים בהחלט, כגון "ספר הגברים" הפרובוקטיבי שכתבה ננו שבתאי, "המורה" שזיכה את מיכל בן נפתלי בפרס ספיר, "תשרין" הנוגע ללב של איימן סיכסק ו"ג'ון טרבולטה ואני" הנהדר שכתב מתן חרמוני. אבל הספרים האלו לוקטו לפרויקט לפני שנודעה זכייתו של גרוסמן בפרס מאן בוקר הבינלאומי. הבשורה הקפיצה את הספר חזרה לתודעה הציבורית ולראש טבלאות רבי המכר, כמו גם למקום הראשון בסקר "מועדון קריאה". וגם בלי הזכייה, לגרוסמן יש מעמד ספרותי של רוקסטאר שמעטים יכולים להתחרות בו.

>> מהרו להירשם למפגש "מועדון קריאה" עם גרוסמן

אין הרבה רגעי חסד ב"סוס אחד נכנס לבר". אחד הספרים הנמכרים ביותר בישראל של השבועות האחרונים הוא ספר כמעט אלים. הוא דחוס מאוד (פחות מ-200 עמודים), מתרחש ברובו לאורך זירה אחת נטולת הפסקות או מרווחים לנשימה, ורשות הדיבור מוענקת בו לדמות אחת באופן כמעט בלעדי. זהו סיפורו של דובל'ה ג'י, סטנדאפיסט מבוגר שלאורך מופע במרתף נתנייתי מפרק לעיני הקהל את הטראומה של חייו. גרוסמן מעביר כאן את קוראיו חוויה מתוחכמת מאוד – זה ספר שמכניס את הקוראים שלו לסחרחרה, הם מתים להוריד אותו מהידיים, אבל בדיוק כמו הצופים במופע הסטנדאפ של דובל'ה ג'י, הם לא מתגברים על הפיתוי "להציץ לגיהנום של האחר".

גרוסמן במעמד הענקת פרס מאן בוקר הבינלאומי (צילום: Getty Images)
גרוסמן במעמד הענקת פרס מאן בוקר הבינלאומי (צילום: Getty Images)

כל הגיבורים הספרותיים של גרוסמן מתמודדים עם רגעים שבהם מבליחים הטירוף והתהומות האנושיים מתוך היומיום המהוגן. הספר הזה עובד הפוך: כמעט מהרגע הראשון מידרדר הסטנדאפ לפסים מטורפים שהולכים ומקצינים, ואין כאן רכות או נחמה, יומיום או מהוּגנוּת, כמעט עד הסוף. זוהי גם החולשה של "סוס אחד נכנס לבר": כש"אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר", אתה עשוי להתיש. אף על פי כן, הגרעין העלילתי שלו מסעיר כל כך, שזו התשה שקשה להתנגד לה.

הספר הזה, במובנים רבים, הוא קפסולת גרוסמן מרוכזת. בלי להוריד את הרגל מהגז, בתנופה של עדר קרנפים מסתער, הוא מגיש כאן תצוגת תכלית של יכולותיו. זו לא הכתיבה האפית של "אישה בורחת מבשורה" או "עיין ערך אהבה", גם לא הניסיוניות של "נופל מחוץ לזמן" או החוכמה העלילתית של "מישהו לרוץ איתו" ו"יש ילדים זיגזג". הביקורת החברתית והפוליטית נוכחת כאן, גם ההומור הפרוע, אבל הספר הזה עמוס עד להחניק באקס-פקטור של גרוסמן, מה שהפך אותו לכישרון נדיר וכמעט בלתי-נסבל: החדוּת הסכינאית שאיתה הוא מנתח את מעמקיה האפלים של נפש האדם. זהו גרוסמן המצליף מ"שתהיי לי הסכין", שהאירוע שמעסיק אותו הוא האירוע האנושי בעיקר.

ב"סוס אחד נכנס לבר" אין כמעט תיאורי אווירה או "דמות מספר", וההתרחשות ברובה מועברת כמונולוג מפיו של הסטנדאפיסט. כל כובד המשקל העלילתי מוטל על הגיבור הראשי, שהוא הגיבור הכי חלש, כושל ועלוב שניתן להעלות על הדעת. הוא מספר את כל העלילה, במקשה אחת ובאופן דיבורי ויומיומי. אחת הקלישאות הידועות של סדנאות הכתיבה ממליצה לסופר המתחיל "Show, don't tell" – כלומר, תאר דברים שיעבירו לקורא את הנקודה שלך, אל תספר להם מהי. "סוס" עושה את ההיפך, כך שלמרות שמדובר בעלילה קאמרית ובטקסט רזה, זהו פרויקט אמיץ שרק סופר בשל ומאוד מנוסה מסוגל לו.

מה אתם חשבתם על הספר? ספרו לנו ברשתות החברתיות עם ההאשטג #מועדוןקריאה