"סיינפלד" הצילה את "תרגיע": לארי דיוויד סידר לנו פינאלה מושלם

אחרי 12 עונות – ולא פחות מ-24 שנים של פעילות (מי זוכר שהפרק הראשון שודר עוד בשנת 2000?) – "תרגיע" יורדת מהאוויר. לארי דייויד, מי שהתחיל את הסדרה הזאת כתסריטאי נרגן ונחבא אל הכלים, מסיים אותה כדמות שעומדת בבסיס אחת הסדרות הטובות שנוצרו במילניום הנוכחי. אם פעם היה נהוג לדבר על "קללת סיינפלד" שהכתה את כל גיבוריה – דייויד, בתהליך איטי והדרגתי, הצליח להסיר אותה. ובפרק הפינאלה הוא גם הצליח להסיר את כתם פרק הסיום של "סיינפלד".

>> ידענו שככה זה ייגמר: לארי דייויד אוהב לסגור מעגלים
>> אוי געוואלד: הדמויות הכי יהודיות בטלוויזיה האמריקאית

הנחת יסוד: "תרגיע" לעולם לא תהיה "סיינפלד". היא לא תהיה אגדית כמוה, היא לא תהיה אהובה כמוה, וגם אם הדמויות בה אדירות בחלקן (אני מדבר עליך, סוזי גרין) קשה יהיה להשוות אותן לארבעת המופלאים מהניינטיז – ג'רי, ג'ורג', קריימר ואיליין – אנסמבל השחקנים המדהים שיצר את הסיטקום הגדול בהיסטוריה. אבל במובנים רבים "תרגיע" היא – על משקל פוקימון – הצורה המתפתחת של "סיינפלד", בעידן המודרני של הקומדיה, בלי צחוקים מוקלטים וסט באולפן ובעיקר עם כתיבה קצת יותר משוכללת.

אי אפשר לעצור אותו. לארי דיוויד ב"תרגיע" (צילום: יחסי ציבור/HBO)

"סיינפלד" תפסה אותי כילד בואכה טינאייג'ר. גם היא הייתה הרבה יותר צעירה. הגיבורים שלה היו אנשים בגילאי 35-40, רווקים כולם, כאלה שיוצאים ונכנסים ממערכות יחסים והחיים שלהם – גם אם הם אומללים – מכילים בתוכם סוג של תקווה. את "תרגיע" פגשתי אחרי הצבא, בתקופה שבה התרחקתי מהעולם. בתקופה שבה הרבה פחות האמנתי באמיתות הגדולות, ואולי גם נעשיתי קצת יותר ציני. שם "תרגיע" הופיעה, והדהדה את מה שחשבתי עוד קודם; שהעולם, גם אם יש בו אנשים טובים, מלא גם באסהולס ועכשיו צריך להתמודד איתם.

גם לארי דיוויד עצמו, לאורך שניים וחצי עשורים, עבר למצב צבירה שונה – הוא יותר מבוגר, תוך כדי ואחרי נישואים, העולם פחות פתוח לפניו ומכיל הרבה יותר אנשים ותופעות שמפריעים לו בדרך. גם הדמויות הקבועות שמופיעות בסדרה מרגישות יותר פמיליאריות – ליאון בלאק הוא סוג של קריימר מפותח, ג'ף הוא ג'ורג' שהחליף את האמא מהגיהנום באישה מהגיהנום. זה המקום שבו דמויות האב של "סיינפלד" מתבגרות, מתפתחות והופכות להיות הרבה יותר מורכבות.

ההפך הגמור מג'רי של "סיינפלד". לארי דיוויד, "תרגיע" (צילום: יחסי ציבור/HBO)

כי לארי דייויד מ"תרגיע" הוא במובנים רבים ההפך הגמור מג'רי של "סיינפלד" – הרבה יותר בולט בנוף, הרבה יותר מעצבן, הרבה פחות נוח לעיכול מהקומיקאי עם החיוך של מיליון דולר והבלורית המתנפנפת. במילה אחת: אסהול, אבל האסהול שאנחנו אוהבים. גם אם אנחנו נרתעים מאנשים כמו לארי דייויד בחיים האמיתיים שלנו – בסתר אנחנו מאוד רוצים להיות כמוהם. יש משהו כמעט "סופר גיבורי" באומץ של לארי דיוויד – ביכולת להתקטנן על הדברים שמעצבנים אותנו, אבל אף פעם לא היה לנו את היכולת להגיד באמת. באחד הפרקים, לארי משחק תפקיד של "רוצח שכיר חברתי" – כזה שתמורת סכום סמלי, יהיה מוכן לעשות את כל הדברים שאנחנו, כבני אדם, לא עושים; כי אנחנו מתביישים, כי אנחנו מפחדים, כי אנחנו מעדיפים להתחבא מאחורי הנימוס.

לארי דייויד של הסדרה לא מחויב לכללים האלה בכלל. הוא לא מנומס, הוא לא מחפש להתנחמד, הוא לא היה כאן כדי שנאהב אותו. ובעידן שבו כולנו הפכנו לקצת יותר מאופקים, מעוכבים, מצונזרים, ההצלחה הגדולה של "תרגיע" היא גם קצת הערצה לדמות הפומבית, הפרועה והכל כך פאקינג אמיתית של דייויד.

העונה האחרונה של "תרגיע" הייתה עונת פרידה מושלמת. אחרי הנסיגה בעונה הקודמת, העונה הזאת הייתה קלאסיקה ארוזה באלגנטיות לכל מי שאהב את הסדרה עד היום. משעשעת, מעניינת, חוזרת לשורשים ה"סיינפלדיים" – לתובנות שנראות כמו חלק מהחיים של כולנו. הופעות האורח לאורכה היו בינגו (די אם נזכיר את ברוס ספרינגסטין הגדול, שהגיע לעשות כבוד בדרכו) ובאופן כללי – אחרי שבעונה הקודמת היא הייתה קצת טרחנית מדי, יש כאן שיפור מהדהד. אולי שמרו את הטוב לסוף.

אני אומר לכם, בפעם האחרונה. "תרגיע". (צילום: יחסי ציבור/HBO)

קו העלילה בעונה הזאת, שהתנהל סביב המשפט המגוחך נגד לארי דיוויד באטלנטה – כי נתן כוס מים למישהי שהמתינה בתור לקלפי ועבר על חוקי הבחירות של מדינת ג'ורג'יה – מזכיר מאוד, הרי, את הסוף של "סיינפלד"; גם שם היה חוק די מוזר שהוביל לבלגן משפטי שלם ובסופו של דבר גם להעמדה לדין. הסוף של "סיינפלד", כזכור, אכזב לא מעט את הצופים המושבעים – ולארי דייויד לקח את ההזדמנות האחרונה לסיים את זה כמו שצריך בסצינה לפנתאון שלא נהרוס כאן לטובת החוששים מספוילרים.

"תרגיע" הצליחה כל כך כי היא שיקפה בדיוק את כל מה שאנחנו לא. היא הייתה אמיתית, היא הייתה כנה (לפעמים יותר מדי), היא לא פחדה לגעת בסוגיות לא פוליטיקלי קורקט (המחזמר "פאתווה", למשל), ובעיקר היא הרגישה נורמלית בתוך עולם שהתחרפן ואיבד את הצפון. העולם של "תרגיע" הרבה יותר קרוב לעולם שלי מאשר "סיינפלד" הניו יורקית והבורגנית. לארי הרבה יותר קרוב אליי מג'רי. וכשהוא הולך, בהחלט נרגיש בחסרונו. היה פריטי, פריטי, פריטי גוד.