מורשת אברון: 9 שנים בלי יועזר, ואיכשהו הוא עדיין פה

סמטת יועזר איש הבירה, השבוע. עכשיו אין כאן כמעט כלום. חנות לפרטי אמנות וגוויה של דוכן אוכל שלא צלח. החודש לפני תשע שנים, הדלתות הגדולות האלו במרכז הסמטה נסגרו בפעם האחרונה ומאז לא באמת נפתחו. זו היתה בשורת איוב עבור קהילת הפודיז המקומית: יועזר בר יין, מקדש הנהנתנות האולטימטיבי ששכן בחלל עתיק ואפל ליד מגדל השעון ביפו, נסגר סופית – חודשים ספורים לאחר פטירתו של הבעלים והרוח החיה שלו, שאול אברון.

סמטת יועזר איש הבירה. צילום: ספי קרופסקי

הפודיז גורסים (והפודיז צודקים) שלא היה ולא יהיה מקום כזה. שילוב בין תפאורה אפלולית, מיושנת ומעט מרושלת, בלי מוזיקה ברקע, לחומרי גלם ברמה הגבוהה ביותר, אוסף יינות שלא נראה כמותו בארץ ושימוש על סף המופרז בחמאה (יש דבר כזה שימוש מופרז בחמאה?) הביא לפה את כל מי שידע או שחשב שהוא יודע משהו על קולינריה. פולנטה רכה, סלמון ובליני, פסטה 40 חלמונים ונקניקיית יועזר. הכל פשוט לכאורה. הכל מבוצע ברמה הכי גבוהה. הכל טעים.

לצדו של אברון, מגיל עשר, היתה לאורך הדרך חברתו ושותפתו ציפורה אסף, שמגלה לנו שהרעיון לפתוח את המקום היה בכלל שלה. הוא נרקם בזמן ששניהם ישבו אי אז בתפוח זהב של אהרוני. שאול נזכר, היא מספרת, שהציעו לו לפתוח עסק. "מיד עניתי לו – 'בוא נפתח אנחנו', והוא ענה בחיוב. החלטנו לפתוח בר יין – דבר שלא היה אז בארץ. הלכנו לאזור באזל לחפש מקומות ולא מצאנו משהו לטעמנו. ואז הגיע בינו (גבסו, ד"ר שקשוקה בשבילכם. ס"ק) שהיה חבר מאוד טוב של שאול ואמר שיש לו שטח ביפו שמאוד מתאים לבר יין".

ציפורה אסף ביועזר. באדיבות המצולמת

מה בעצם קרה לנכס לאחר שהמסעדה נסגרה?
"אף אחד לא נגע בו, אולי כי לא רצו להיכנס לנעליים של יועזר. היה בו אז קסם. היינו בודדים באזור בתחילת הדרך. אני זוכרת שהשירותים היו בחוץ ואנשים פחדו ללכם אליהם כדי שלא יעשו להם משהו. מבינה שיש כרגע מאבקים עליו".

הנכס אמנם נותר יתום ויועזר כמסעדה היא לא יותר מזיכרון מתוק כיום, אבל קווי המתאר שהתוו אברון ואסף חזקים מאי פעם. ביועזר חונכו דורות של טבחים ואנשי קולינריה ששמרו אמונים לגישה הבלתי מתפשרת על חומרי גלם וביצוע ברמות הכי גבוהות, לצד היעדר קוקטיות או יותר מדי טקס בישבן. אוכל ויין. יסודות הקיום.

דוגמה טובה לכך קיבלנו כשביקרנו בסטודיו מרווח ויפה בקריית המלאכה שבו מארח מדי פעם שף יהונתן גלעדי, שעבד במטבח של יועזר, ערבי "געגועי ליועזר". גלעדי מציע ארוחת 7 מנות שכל כולן מקרינות אהבה למוסד הקולינרי שעבד בו, והתוצאה תרגש את כל מי שחיבב את המקום. נאמר מראש: הוא לא מנסה להעתיק את החוויה ההיא במדויק, אלא לספק הומאז' מכבד ואוהב ליועזר ולשאול. וזה עובד לו.

פולנטה בארוחת "געגועי ליועזר". צילום: ספי קרופסקי

הפולנטה והסלמון והפסטה עם 40 החלמונים מהמערכה הראשונה חזרו גם כאן, בארוחה שפקדנו מוקדם יותר החודש. קלאסה, עדיין קלאסה, שמבוצעת ברמות הגבוהות ביותר ואז מתובלת בפינץ' ראוי של נוסטלגיה. אין יותר טוב מזה. לאורך הערב, כשהוא מתפנה לרגע מהעבודה המפרכת במטבח, מספר יהונתן אנקדוטות מהמסעדה, על שאול, על האורחים, על הצוות. אבל בלי ספויילרים. אתם תאלצו ללכת ולשמוע בעצמכם. תגידו שאני שלחתי. גם ציפורה מתכוונת לכתוב ביום מן הימים ספר עם סיפורי יועזר. יהיה שווה מאוד לקרוא אותו.

המסעדה נסגרה בסוף פברואר 2013 באבחה. דיברו אז על חובות שנצברו ושלל צרות שנערמו ונראה שלא היה מנוס, למרות מאמצי ההדחקה. התחושה היא שאולי עוד נותרו שם כוסות יין מאובקים בתוך החלל, אולי איזו צלחת זרוקה. "מתנצלים על הפרידה הפתאומית. מודים לכל מי שאהב אותנו כמעט 18 שנים. אבל עכשיו אנחנו מוכרחים ללכת", כתב הצוות באתר המסעדה.

סלמון ובליני בארוחת "געגועי ליועזר". צילום: ספי קרופסקי

האתר הזה, שהוא יותר כמו בלוג, תחת השם "צהובון יפואי", עדיין קיים ומציג את התפריטים רק כדי לנקר את עינינו שוב ושוב. ארוחות הבלאדי מאנדיי, ארוחות שבת המפתות עם שלל מנות שהונחו במרכז השולחן וקסולה אחד ומנחם שהוא כל מה שרצית בחורף. ובכל עונות השנה. המחירים נחשבו אז ליקרים, היום הם אפילו קצת מתחת לממוצע. היינו מחזירים את הכל ככה, כמו שזה. באתר גם מופיעים סיפורים של שאול וחברים, על הרפתקאות שונות ומשונות מרחבי העולם ומהארץ.

שאול אברון (צילום: איליה מלניקוב)

הבעלות על יועזר לא שינתה את העובדה ששאול בראש ובראשונה היה עיתונאי. מספר סיפורים. כך למשל מופיע באתר סיפור שלו על הפעם ההיא שבה ישב לארוחת בוקר עם דן בן אמוץ ואחד, בנימין נתניהו, אי אז ב-1988. "לא זוכר כל כך את תוכן השיחה וגם ארוחת הבוקר של הילטון לא הותירה רושם עמוק. בסוף הפגישה ביבי קם והלך. ואז ניגש אלינו המלצר עם החשבון. דן, שבעצמו בנה לו מוניטין של איש שלא מזדרז לשלוף את הארנק, היה מלא התפעלות", הוא כתב. "אני זוכר שהמסר של הכתבה שלנו היה שבן אדם שמזמין את בן אמוץ לארוחת בוקר במלון שלו ומשאיר לו לשלם את החשבון, עוד יגיע לגדולות".

ברחבי העיר פועלים לא מעט מסעדות ובתי מרזח שהדם של יועזר זורם בעורקיהם, ומשם זורם אלינו, הלקוחות. זה מקור גאווה גדול עבורם, ואפשר להבין למה. קצרה היריעה מלפרט, אבל להולכים לשירותי המנזר נמליץ להסתכל על הקיר מימין, זה שתוחם בין המדרגות למטבח הפצפון. תלוי שם דיוקן של אברון יושב על הבר עם כוס יין ונשנושים. לאחר בירור נמסר לנו שמי שצייר אותו הוא גדעון בן דור. לאחים ליאור (מנזר) ואיתי (בסטה) הרגיל קשר הדוק ליועזר, וזה לא בדיוק סוד גדול. גם הילה אלפרט שם, ורבים נוספים.

לפי ציפורה, הקשר בין יועזר של פעם לבין ממשיכי הדרך הוא יותר מברור. "היינו אז פורצי דרך. כשמזגנו יין לא עד הסוף היו מעירים לנו, ואז היינו מגיעים עם מבחנות כדי להראות שככה מקובל בעולם. כיום זה נהוג ומוכר, והיום גם הרבה יותר מתאים מאשר פעם". או במלים אחרות, ברור שיש געגוע ליועזר, כנראה שתמיד יהיה, האק – כל הטקסט הזה הוא שיר געגוע אחד גדול ליועזר, ועדיין, נשימה – איזה יופי שתרבות האוכל והיין שלנו השתדרגה כל כך מאז. הרבה מאוד בזכות שאול וציפורה וכולם שם.
ארוחת "געגועי ליועזר" הבאה תיערך ב-8.3. לפרטים נוספים